ההורות החדשה

השינוי התפיסתי והחוקתי שמתחולל מזה שנים רבות בעקבות השינויים בתא המשפחתי ובמבנה הזוגי בחברה המערבית, בנוסף להתפתחות המדעית והטכנולוגית של התערבות הרפואה בנושא הרבייה, דורש מהגורמים העוסקים בעניין, עדכון, רענון ואפילו חשיבה חדשנית בנושא הקמת "המשפחה החדשה" והנגזר ממנה "הורות אחרת". יחד עם זאת, נוצר מתח עצום בין הקדמה הטכנולוגית והיכולת האנושית לקבלת שינויים אלו. ובמקרים רבים מצריכים הדרכה הורית

מדובר בעיקר בשינוי החוקים והכללים אשר מאפשר הן לנשים בוגרות ללא בני זוג, והן לזוגות בעלי נטייה מינית זהה לממש את זכותם להיות הורים ולהקים משפחה ככלל האוכלוסייה. התאמת השינויים המשפטיים לנורמות החברתיות, להישגים המופלאים של הרפואה העכשווית, אפשרו לרצון הזה להתממש ובמקביל עוררו קונפליקטים שאף אחד לא צפה עד כה.

השינויים הללו התקבלו כנורמות מקובלות אצל אותו ציבור אשר, בעברו הלא רחוק, חש אפליה ופגיעה בזכויותיו הבסיסיות להיות הורה. כיום קבוצות אלה צברו כוח גדול ומעמד בשיח החברתי. יחד עם זאת, עד כה החברה לא הצליחה לקבוע באופן חד משמעי מהו מקומם במארג החברתי של הילד אשר נולד ל"הורים האחרים".

מה בעצם, מקומה של הישות הנקרא ה"ילד החדש" בדימוים החברתיים? מה מתרחש במישורים הלא גלויים, כלומר, בלא מודע של היחיד ושל קבוצת ההשתייכות שלו? איך הדבר משפיע על התפתחותו הנפשית ועל המבנה האישיות של הילד, אשר מגיע לעולם בתנאים החדשים האלה?

רוב הדיון החברתי המתקיים סביב שאלות אלו מסתפק בתשובות שמקורן ערכי ואפילו אידיאולוגי, אולם טרם ניתן מענה קליני מספיק, לחלק מהדילמות הנפשיות והמעשיות האמיתיות שנוצרות בעקבות המציאות החדשה.

מאמרים ומחקרים רבים, אשר דוגלים לשוויון זכויות האדם משווים את זכות הביטוי והמימוש העצמי לזכות ההתרבות. מאמרים אלו טוענים שלכל מגזר יש את אותן הזכויות ואין להפלותם עקב העדפה מינית זו ואחרת. זאת ועוד, לטענתם לילד החדש יש את אותם הסיכויים, ואפילו סיכויים גדולים יותר להתפתח בריא ומאושר כמו כל ילד אחר. לעומת זאת, ישנם את האלה הפוסלים כמעט על הסף את ההורות החדשה, ועל מנת להמחיש את עמדתם הנחרצת עושים שימוש בעדויות צאצאיהם של ההורים הללו ובחוות דעתם של אנשי מקצוע המזדהים איתם.

מיקומו של "הילד החדש" הוא בעיקר מונח לשוני ומגדרי, לכן מקומו הן במרקם החברתי, כערך מיוחד, הן בלא מודע החברתי והן בלא מודע של הפרט, לא ברור דיו ומלא בסימני שאלה. שאלות אלו, הנוגעות לדילמה סבוכה, אך אנושית מתעוררות אצל רבים, אפילו בין הפלורליסטיים ביותר, חלקם אף משתייכים לקהילה ההומו לסבית. תחושה של מבוכה ותמיהה עולות בעת שנאלצים להתמודד עם השאלה: להביא או לא להביא ילד בתנאים הלא רגילים האלו? לא מעט אנשים נרתעים ומסתייגים מההחלטה, ואף לא מסוגלים להצביע על מקורות קשייהם להגשים את רצונם.

דבר ראשון, "ילד" הוא אובייקט פיזי, ובו זמנית ביטוי סמלי פרטני, חברתי ולשוני. לכן "הילד החדש" בדומה "לילד הרגיל" כפוף גם הוא, לחוקי שלושת ההסדרים כפי שקבע הוגה הפסיכואנליזה כשהתייחס להוויה האנושית, גְ'אק לקאן: הממשי, הדמיוני והסמלי .

הביולוגיה, הפסיכונוירולוגיה והרפואה הם המדעים שעוסקים בחקר ובטיפול בפן הממשי של הילד. נסכים איתם מראש שהמוח האנושי לא מסוגל להתמודד עם גירויים בלי לשייך אותם לקטגוריה בעלת משמעות אחידה מתוך השדה הסמנטי האוניברסלי. פעולה זאת נקראת שיום והיא הכרחית לקיום האגו כאחיד וקוהרנטי, המסוגל לשפוט את המציאות באופן תקין.

הסוציולוגים, החוקרים את נסיבות חיי האדם, המחוקקים והפוליטיקאים הם אלו העוסקים והאחראים על קביעת הנהלים ויישום הכללים על פי התפתחות רוח הזמנים.

אזי, מבחינת המציאות כלומר הממשות, הילד אמור להיות התממשות של "יצר ההתרבות" של הוריו . כמו כן, הוא יהיה תלוי בחוקי הגנטיקה בחוקי הלשון וכללי החברה הכוללים את הדימויים המשויכים לכל מעמד .

במישור הדימויים החברתיים והפרטניים, הילד הוא מונח לשוני אשר מסמל דרך ה"אימגו" את ההשתוקקויות והדימויים הפרטניים של הוריו של החברה כולה. לכן, הוא יהיה כפוף לחוקי החברה ובו זמנית לחוקי השפה.

אזי מקומו, כפי שטען לאקן, הוא לא רק המקום של המהות, אלא שמקומו הוא גם סימבולי. היצור האנושי, בדומה לאין סוף האובייקטים השונים המרכיבים את המציאות, ייקרא "בשמות" כלומר, ישובץ כקטגוריה ייחודית בתוך כלל הקטגוריות. אך בנוסף לאובייקטיביות, הילד הוא "סובייקט", ישות הקיימת והמשתוקקת, אשר אמורה להיות קשורה לאחרות ובו זמנית, נפרדת מהאחרים, ייחודית ועצמאית.

"הילד החדש" הוא ישות ממשית, ככלל הילדים "דימוי", ו"מטפורה". עצם היותו דימוי ומטפורה בו זמנית יאפשר לו להיווצר כישות משתוקקת בעלת רצונות ייחודים משלה. אך המתח הרב שיש בין הקטגוריות האלו מעורר מספר רב של דילמות. הקושי העיקרי הנובע מכך, הוא קביעת פירושו, כלומר קביעת זהותו. הילד הוא שם, סמל וקטגוריה הממוקמת הן בהווה והן בעב ההיסטורי של המשפחה. השם הוא למעשה ההגדרה מטפורית אשר נושא עימו את הווי הוריו דרך המשמעויות השונות שהשם מקבל.

מקור המונח מטפורה הינו מיזוג המילה היוונית "meta" שפירושה העברה או שינוי, עם המילה "pherein" שפירושה לשאת. כל מטפורה מבוססת על אנלוגיה, קשר של "דמיון", בין שדה סמנטי אחד לאחר. יחד עם זאת, בניגוד לדימוי (של היחיד או של החברה), אין במרבית המטאפורות מילת השוואה ("כמו","כ", "דומה ל"). בדומה לכך ובנוסף לכך אין הילד מהווה רק מטפורה של רצון הוריו, אלא שהוא גם תוצאה של שהשלכות ההעברה הבין דורית, אשר כוללת פנטזיות ודימויים הקשורים לזהותם ולהגדרתם של כל אחד כפרט.

איך נקבע מהי זהותו של הילד?, כאשר בעצם הילד הזה הוא "מסומן" שלצורך קביעת זהותו , לא הוא זה שקובע את משמעות ההגדרות שיקבל.הגורמים הקובעים הם רבים ומתפרסים וציר הזמן ולכן התיחום אינו ברור וחד משמעי מראש. להערכת כותב המאמר זה, מחובתם של ההורים לאפשר לבנם לקבל זהות ברורה כלשהי. קביעת זהותו תעניק לו אפשרות להתפתח באופן עצמאי ולפתח יכולת מימוש עצמי. אזי צפוי שבנם יהיה בעל "נפרדות נפשית" ובו זמנית בעל מקום משותף כלשהו במארג הרשת החברתית.

אם כך, כדי לאפשר לזה להתרחש, על ההורים למסור ולהעביר לצאצאיהם תכונות, כישורים, ומעמד בהיררכיה החברתית. תהליך זה מתרחש למעשה דרך דימוים ומטפורות, אשר גלומים בתוך השם של הילד.השם הינו אות שמוסר מוסכמות שאחרים אשר קדמו לו בתוך עץ היוחסין או בתוך החברה. כלומר זהותו של הילד הינה חלק מתוך שרשרת משמעויות, אשר חוצת ומחברת בין הדורות.

מעבר למטען הגנטי, הקובע את מאפייניו הפיזיים של הילד, קיים מטען "סמלי", אשר מכיל בתוכו את היסטוריה המשפחתית, את הדימויים ואת הרצונות הן המודעים והן הלא מודעים של בני המשפחה. מיקומו של הילד למעשה הוא איך שנאמר לעיל מונח לשוני , שמסמל את רצונותיו הלא מודעים של הוריו, ובלשון הפסיכואנליזה הלאקניאנית: מסמל "האיווי" שלהם. מקומו של הילד בשרשרת המשמעויות הוא לא רק גנטי, אלה גם מולד ונרכש. קיים שוני משמעותי בין האיווי לילד לבין האיווי להורות. את הראשון, הרצון הלא מודע לילד, מאופיין בקשרים הסימביוטיים ללא נפרדות נפשית של ההורות ה"נרקיסיסטית". לעומת זאת, הסוג השני מהווה ביטוי לרצון יצירת מרחב וישות עצמאית אשר יהיה בעתיד מסוגל להתפתח כבעל רצונות והתהוות ייחודית משלו. זו ההבדל שקיים בין "ילד כמונו", לבין "ילד הדומה לנו".

אמנם ניתן לחוקק כללים על זכויות ההורים ואפילו על זכויותיו של הילד טרם לידתו, אך לא ניתן לחוקק כללים על סוג השתוקקויות ועל כוונותיהם הלא מודעות, כלומר על הרגשות ועל המעמד הסמלי של הילד בשביל הוריו טרום לידתו. במילים אחרות לא ניתן לכפות חוק המכריח אדם לרצות מראש הורות ולהשתוקק לתא משפחתי. רצון זה הוא אחד מהביטויים של ההתפתחות האני העצמאי. ברוב המקרים הרצון להורות זה הישג אשר רוכשים אותו במהלך תהליך של בניית משפחה עם עמל רב ולא כל אדם מסוגל לכך.

ישנם אשר משתוקקים ורואים בילד המשך "נרקיסיסטי" שלהם ולכן לא עוברים בעצמם ולא מאפשרים לילד לעבור מהשלב הדיאדי (שלב ללא היפרדות בין האם והילד) לשלב הטריאדי (שלב בו האחר המשמעותי נכנס ומאפשר תהליך של הפרדות).

מַעֲבָר זה הוא למעשה מהלך של גמילה (מהמילה גמול) הוא זה שיאפשר לילד לעבור מהיחסים אנדוגמיים ( קשר עם אמו) ליחסים חברתיים אקסוגמיים (מחוץ לקשר עם אמו). במעבר זה הילד יאבד את קירבתו המוחלטת לאמו, אך ירוויח את זהותו(התגמול) האישית ואת מקומו בחברה.

עתידו של הילד ייקבע בעיקר, על סמך המקום הסימבולי שהייה להוריו כילדים ,דבר אשר הווה תשתית למבנה אישיותם, עליו נשענת ההחלטה להביא אותו לעולם. במילים אחרות, גורלו הנפשי של הילד נקבע לא רק על פי יחסיו עם הוריו, אלה גם על פי היחסים של ההורים עם ההורים שלהם ועל פי מסוגלות להיכנע לכללי האוטונומיה של ההסדר הסימבולי.

מדובר למעשה בהתניה בעלת שלוש פעימות כרונולוגיות ובין דוריות, ( זמן הסב, זמנו של בנו של האב, והזמן של נכדו). התניה זאת מחברת בו זמנית את הדורות ביניהם ומאפשרת לכל דור להיווצר כקטגוריה וכערך בעל זהות ייחודית. חיבור הנוצר בין הדורות השונים לאורך ההיסטוריה המשפחתית הינו למעשה התשתית להסדר החברתי.

כללי האוטונומיה של ההסדר הסימבולי מארגנים גם את המקום הסמלי של המהות הממשית וגם את עולם המשמעויות והדימויים. ארגון זה הינו הכרחי להבניית התפקידים בחברה על פי מגדרים כגון זכר- נקבה. קבלת כללים אלו מאפשרת לבני אדם לרכוש את הכלים לבניית שיפוט מציאות (התמצאות במרחב ובזמן), במילים אחרות, כללים אלה מעניקים לו את המסוגלות לענות לשאלות: מי אני, ומה שייך לי? למה מצפים ממני האחרים?,או בעיקר, מה יהיה ממני?

כללים וחוקים הם לרוב דינמיים ומשתנים עם הזמן. יחד עם זאת יש חוק שאינו משתנה כלל, וזה הטאבו האוניברסאלי: חוק איסור גילוי עריות. הוא אוסר יחסי מין בין קרובי משפחה בדרגות שונות וקובע את כללי הנישואין (יחסי חליפין של נשים וגברים, בין הקבוצות האנושיות השונות) ומגדיר מה מותר ומה אסור לצורך הזדווגות וזאת על פי כללי יחסי שארות. חוקים אלה יוצרים את הגנאלוגיה (אילן יוחסין) של כל בן אדם.

קבלת חוק יסוד זה מאלצת את הילד לקיים שתי פעולות הכרחיות. ראשית, לתחם את עולמו הנפשי בין הפנים לבין החוץ (יצירת האחר הלא מודע "האחר שלו") ושנית, להתחבר לאחרים (אלו של המהות הממשית) וליצור איתם קשרים חברתיים.

אילן יוחסין הינו למעשה שם למערכת סימבולית של קטגוריות שונות שמגדיר את מעמדות של בני המשפחה על פי תפקידים שונים. כלומר נומנקלטורה הקובעת והמבססת את מערכת היחסים בין בני משפחה. כמו כן, המערכת קובעת את היחסים בין אותה משפחה לבין משפחות אחרות. קבלת כלל יסוד זה, מאפשרת לבני האדם את החיבור ואת יצירת רצף המשמעויות בין בני הדורות השונים על פי מונחים לשוניים מסוג: סב, בן ונכד (חוליות משרשרת הדורות). ובנוסף משלבת את הזמן ההווה ואת זמן העבר ובכך יוצר את נרטיב של תולדות המשפחה (מסורת ומורשת ומעמד חברתי) נרטיב זו נוצרת בעקבות שני עקרונות : עקרון המטונימי ועקרון המטפורי . העיקרון המטונימי הוא היחסי קירבה בזמן ובמרחב על פי סמיכות ועקרון מטפורי המחבר את העבר עם ההווה דרך הסמלים השונים. עקרונות אלה מהווים יסוד ל"חווית המציאות", חוויה אשר נקבעת על פי חוקי השפה המגדירים את היחסים המותרים והאסורים בן בני האדם.

למעשה עקרונות אלו חלים גם על האוכלוסייה ההטרוסקסואלית ועל האוכלוסייה ההומוסקסואלית כאחד.

מיקומו של הילד במשפחה הוא כפי שנאמר בעיקר סמלי ונוצר במרחב הסימבולי. לכן ערכו נקבע כמו כל ערך בשפה מדוברת אחרת על פי שילובם של שני צירים. ציר הזמן, (המקשר כל ערך לעבר, הווה ועתיד) וציר המרחב (המקשר ריחוק עם קירבה). תוצאה משילוב של שני הצירים בנקודת מפגש אחת הינה הזהות הנפשית של כל פרט.

עניין נוסף, לא פחות מורכב, שעליו צריך לתת את הדעת, הוא הסוגיה הקשורה לתפקידים של בני הזוג במשפחה החדשה. בעיקר בשל העובדה שהוריו של הילד הינם בעלי אותה זהות מינית, ההרכב המשפחתי נהפך למסובך יותר וריבוי דמויות הוריות. לילדים אלו שני הורים בעלי זהות מינית זהה, אשר לכאורה ימלאו את אותו תפקיד ובנוסף דמות נוספת(ההורה הביולוגי), אשר אפשרה את היוולדותם, אך אין היא מהווה אובייקט מיני להורה השני.

מצב זה ידרוש לפחות שלוש פעולות או מהלכים שונים: הראשון פיצול ההגדרה, או פיצול התפקיד או לחליפין קביעת דרגה שונה לממלא התפקיד.

הגדרת תפקידים אלה הינה הכרחית לצורך בניית אישיות וזהות של הילד. התנאי ליצירת זהות תקינה, הילד נאלץ להגדיר את דמויות הוריו באופן הכי ברור שניתן. לשם כך, חיוני עבורו לקיים פעולת יסוד הנקראת פעולת שיום בהסדר הממשי . זאת מאחר שלא ניתן לכאורה לשייך שני אובייקטים לסימן אחד באותה נקודת זמן. יחד עם זאת מה שלא ניתן בהסדר ממשי, ניתן במרחב הסימבולי של המטפורות. בעולם הזה דבר יכול להיות דבר והיפוכו. גדולת הצמצום (מטפורה), הינה להיות בעלת משמעויות שונות בו זמנית ומכאן נגזר גורל היווצרות של אישיותו של כל אדם, בעלי זהות ונטיות שונות זה מזה.מסתבר שגדולתה של המטפורה היא גם חסרונה העיקרית כיוון שזה עלול לגרום לבלבול בעת שיהיה צורך לקביעה חד משמעית של הגדרה.

כפי שקבע את אב הבלשנות המודרנית פרדיננד דה סוסיור, משמעות המסמל נקבע על פי משמעותם של יתר המסמלים בשדה הסמנטי הכולל הקיים באותו עת.

תפקיד ההורה, הן האב והן האם מתבצע ומתממש בשלושת ההסדרים, גם בממשי(תוך עשיית התפקיד), הדמיוני( על פי הדימויים שעשיית ושם התפקיד מעוררים) ולכן שם התפקיד אב או אם גורליים לעתיד הילד.הוא חייב להיות ברור טרם הילד נוצר.

בהורות המסורתית הגדרת התפקיד היו ברורים יותר הן לילד והן לחברה. הבנה המסורת הייה מקל בהרבה את קביעת הגבולות של התפקיד, גם את תחומי זכויות ההורים וגם את תחומי אחריותם.

עקב מה שנאמר לעיל, הצורך לשמירת צמד הקטגוריות אב-אם בהסדר הממשי הוא חיוני בהסדר הממשי ( הסדר של הרישומים פורמאליים) על מנת לאפשר לילד "להתמקד" ולקבל זהות ברורה. כל השינויים המתרחשים לאחרונה בנורמות החברה ובטכנולוגיות מעלות שאלות רבות בסוגיות אלו.

בימינו עדיין רוב המחקרים החוקרים את נושא הילדים ה"חדשים" מבוססים על שני דורות.

אין לכן מספיק ממצאים ועדויות קליניות המעידות על מצבם של ילדי הדור השלישי למקבלי החלטה להרות ולגדילה של ילדים בתנאים של הורות אחרת. כיצד הדור השלישי יגדיר את תפקידיהם של הוריו ואביהם בקטגוריות ברורות?

כיום אין מספיק מחקרים אלכסונים הלוקחים בחשבון את שלושת הזמנים החיוניים ליצירת מרחב סימבולי ברור ויציב לילד החדש. אנו לא מכירים מספיק את ההשלכות של נשיאת הקטגוריות המשפחתיות החדשות ולכן, יהיה צורך להמתנה של שנים עד לתקופה בה ניתן יהיה לאסוף מספיק עובדות וממצאים קליניים . עד אז, לא ניתן יהיה להעריך ולהסיק מסקנות באופן יותר מוצק וקונסיסטנטי דיו.