דוקא אלו שמרגישים צורך לזוז כל הזמן- אם יקדישו זמן לטפל במניעים הדוחפים ובאיומים הטמונים להם בהשארות במקום אחד- ירגישו הקלה גדולה.
כשמגיע סוף שנה- לא משנה אם זו סוף שנה אזרחית, סוף שנה בלוח היהודי, או סוף שנת לימודים- לרבים מאיתנו יש תחושה שהנה, שוב זה מגיע והשנה זה קרה יותר מהר משנים קודמות. כמעט כאילו זה תופס אותנו בהפתעה.
החיים המודרניים העמוסים לעייפה, ניהול חיים רבי ממשקיים, רבי משימות, רבי חזיתות, הופכים את הזמן ליקר לאין שיעור.
הפרדוקס האמיתי הוא שאנחנו מנסים לדחוס ולהפסיק כמה שיותר- אם החיים הקצרים אנחנו רוצים להתנסות בכל מה שניתן, להספיק הכל ומהר והכי טוב, לעשות יותר כסף, לממש עצמנו ולהתרגיש מצליחים ומוצלחים, להיות ההורים הכי טובים שיש, העובדים הכי טובים
והמטפלים הכי אמפתיים. אבל התוצאה של כל אלו- היא שבסופו של יום אנחנו סחוטים ומותשים, כמעט נבולים, לא נשאר כוח להנות מכלום ותמיד יש מישהו- בין אם זה ילד או לקוח- שאכזבנו.
אבי
הפסיכולוגיה החיובית טען כבר מזמן שאחד מסודות האושר הם לעשות פחות.
אם יהיו לנו פחות משימות נוכל להקדיש לכל משימה ולכל אדם בחיינו מעט יותר והסיכוי שגם נהנה בדרך ונרגיש מסופקים גבוה יותר. מובן שלא על כל אחד שעובד, אך דוקא אלו שמרגישים צורך לזוז כל הזמן- אם יקדישו זמן לטפל במניעים הדוחפים ובאיומים הטמונים להם בהשארות במקום אחד- ירגישו הקלה גדולה.
אז אם בסוף שנה עסקנו- אז סיכומים הם נושא רלוונטי ביותר.
האם האנשים החשובים לי ביותר ידעו והרגישו זאת השנה?
האם העסק שלי מצליח ועמד ביעדים שהצבתי?
האם השנה הזו היתה שנה של סיפוק ועשיה?
