האישה שאומרת לבן-זוגה שאין לה מה ללבוש, לא צריכה שהוא יציע לה ללבוש את החולצה הפרחונית עם הפרפרים הצהובים (במיוחד לא את זאת, אבל זה כבר סיפור אחר). היא לא צריכה פתרון. היא צריכה לחלוק עם מישהו את תחושת חוסר האונים הזאת - שהיא מרגישה שאין אף אופציה טובה, שאין פתרון.
נמרוד חוזר מבית הספר כעוס. זורק את התיק שלו בכניסה לבית. טורק את הדלת. נכנס לחדרו. "היי, מה אתה זורק את התיק ככה?" שואל אביו בבלבול וכעס. אחרי רגע נוסף של שתיקה "נמרוד? נמרודי? הכל בסדר?". האב דופק על הדלת. "מה?" נמרוד שואל, חסר כוחות. "אפשר להיכנס?". הוא פותח את הדלת וחוזר לשכב במיטתו. אביו יושב על קצה המיטה, מנסה לארגן את מחשבותיו - הכל היה בסדר הבוקר, בטח משהו קרה בבית הספר. איזה גיל זה… כל יומיים יש דרמה אחרת. אבל הפעם הוא באמת נראה נסער. אחרי כמה דקות של ניסיונות שכנוע ושתיקה, וניסיונות נוספים, נמרוד מוכן לחלוק מעט מכאבו: "אני פשוט פחדן, זה מה שאני. אני כזה פחדן". האב שותק, ממתין. "היינו בשיעור ספורט והייתה תחרות כזאת. כאילו לא תחרות, התחלקנו לזוגות והיינו צריכים לשחק כדורסל אחד-על-אחד ומי שמנצח עולה לשלב הבא. בקיצור, לא משנה, כולם כבר התחלקו לזוגות ורק מיכאל נשאר בלי זוג. ואני". מיכאל שחקן מוביל בקבוצת הכדורסל העירונית. "בקיצור… אפילו לא ניסיתי, פשוט הלכתי משם. אוף! אני כזה פחדן!!". אביו של נמרוד עצוב לראות את בנו ומנסה לעודד אותו "מה פתאום? אתה לא פחדן. אתה פשוט הבנת שזה לא הוגן ולא רצית לשתף עם זה פעולה, זה הכל. היו צריכים לחלק לפי רמות".
אין ספק שאבא של נמרוד אכפתי, רגיש ורוצה שבנו ירגיש טוב. נמרוד מגיע הביתה מלא ביקורת עצמית. "אני פחדן" הוא חושב לעצמו. "אתה לא" משיב אביו. למרות הרצון הטוב, אביו של נמרוד מפספס כאן עיקרון פסיכולוגי חשוב מאין כמוהו:
תיקוף רגשי.
מה זה תיקוף רגשי (Emotional Validation)?
כמו שהשם מרמז, ב"תיקוף רגשי" הכוונה למתן תוקף לרגשות. בעצם, לא רק לרגשות - תיקוף רגשי הוא ההכרה והקבלה של הרגשות, המחשבות, התחושות וההתנהגות כדבר הגיוני ומובן. רגשות ומחשבות של מי? - של האדם שאנו נמצאים איתו, וגם שלנו. כאשר אנחנו נותנים תוקף לרגשות של הילדים שלנו (
וכמובן בני הזוג שלנו, העובדים שלנו, החברים וכו'), הם לומדים שלמחשבות ולרגשות שלהם יש ערך. יש חשיבות. יש משמעות - בעינינו ובכלל.
למה זה כל כך קשה?
כאשר אנחנו רואים אדם אחר, קרוב אלינו, במצוקה, אנחנו רוצים "לפתור לו את הבעיה" ו
להעלים את המצוקה. אנחנו רוצים שירגיש טוב. לכן, אנחנו יכולים למשל להציע לו להתמקד בדברים חיוביים (באמירות כמו: "זה לא כל כך נורא", "בוא נהיה חיוביים", "לפחות יש לך X"). לפעמים, נרגיש כעס על האדם האחר על כך שהוא לא מתמודד טוב יותר (ואז אנחנו יכולים לומר משהו כמו: "בסדר, אבל לשבת כאן ולבכות על זה זה לא מה שיעזור", או "זה לא נראה לך קצת מוגזם להגיב ככה?"). למעשה, אנחנו כועסים על המצב, על החיים, על כך שאדם יקר לנו סובל.
האישה שאומרת לבן-זוגה שאין לה מה ללבוש, לא צריכה שהוא יציע לה ללבוש את החולצה הפרחונית עם הפרפרים הצהובים (במיוחד לא את זאת, אבל זה כבר סיפור אחר). היא לא צריכה פתרון. היא צריכה לחלוק עם מישהו את תחושת חוסר האונים הזאת - שהיא מרגישה שאין אף אופציה טובה, שאין פתרון.
איך עושים את זה?
תיקוף רגשי הוא למעשה כל דבר שאומר לאחר שאנחנו יכולים להבין מדוע הוא מרגיש (או חושב, או עושה) כמו שהוא מרגיש. הנה כמה עקרונות חשובים:
* להיות סקרנים - כדי שנוכל באמת להבין, אנחנו צריכים להיות סקרנים, להתעניין, לשאול. להביע את האכפתיות שלנו ואת הרצון להבין בדיוק מה קרה ומה הרגשות שעלו.
* להבין שמה שהאחר מרגיש (או מרגישה) הוא אמיתי. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו היינו נוהגים אחרת, חשוב להכיר בכך שהרגשות אמיתיים.
* לזכור: הוא/היא עושה את הכי טוב שלו/ה - אף אחד לא רוצה לסבול. אנשים עושים את הכי טוב שלהם, ולפעמים הם פגועים, או כועסים, או מתנהגים בצורה לא-רציונאלית. אם זה מה שהם עשו, זה כנראה הכי טוב שהם יכלו לעשות באותו הרגע.
* לעצור ולהשתהות - לקחת את הזמן, להיות נוכח עם כל הלב והכוונה, להתחבר רגשית לנאמר. לקחת רגע לחשוב: מתי אני הרגשתי משהו דומה (גם אם זה היה בהקשר אחר לגמרי)?
* לשאול את עצמנו: מדוע זה רק הגיוני שהיא תחשוב ותתנהג ככה? למה זה ברור לגמרי שזה מה שהוא ירגיש ויעשה?
* לתאר לאדם השני את החוויה הסובייקטיבית שלו, כמו שאנחנו מבינים אותה, מבלי לשפוט אותה. כך למשל אביו של נמרוד יכול היה לומר: "חששת להתמודד מול מיכאל, אז קמת והלכת, ועכשיו אתה כועס על עצמך".
* להראות שאנחנו מבינים ("אני לגמרי יכול להבין את זה" יכול לגמרי לעבוד, אם אנחנו באמת מרגישים ככה).
האם זה אומר שאני חייב להסכים עם כל מה שאומרים לי?
לא. ממש לא. לתת תוקף לרגשות לא אומר שום דבר על המציאות החיצונית, על הנסיבות. לומר לנמרוד (בדוגמא כאן למעלה) "אתה מרגיש שזה שהלכת משם אומר שאתה פחדן", לא אומר לו: "אתה פחדן", וגם לא אומר: "זה מעשה פחדני". זה בוודאי לא אומר: "טוב שהלכת משם", או: "למה הלכת משם??". זה רק אומר "היי, אני יכול להבין אותך. זה קשה ומבאס, ואני מבין את זה".
האם זה יפתור את הבעיה?
ממש לא בטוח. תיקוף רגשי היא הדרך שלנו להראות לאחר שאנחנו מבינים את מה שהוא מרגיש, שהוא יכול לדבר איתנו על זה ולא לפחד מביקורת. וזה חשוב מאוד. אבל זה לא יפתור או יעלים את מה שהוא מתמודד איתו. זה כן יאפשר לו לחשוב על דרכי התמודדות יעילות ולשתף אותנו בהן. חשוב לזכור: לפעמים אנחנו רק צריכים שמישהו יבין אותנו, יהיה איתנו איפה שאנחנו נמצאים. רק אז נדע שלא מבטלים את התחושות שלנו, שיש להן מקום ואפשר לשרוד אותן, ונוכל לאט לאט גם לשחרר.