רשלנות רפואית בפסיכיאטריה

לנפגעי נפש יש זכות לטיפול רפואי מקצועי וקפדני, כמו לכל מטופל אחר. באילו מקרים ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית בגין טיפול לקוי בתחום בריאות הנפש?

פסיכיאטריה נחשבת לענף רגיש ומורכב במיוחד ברפואה. לכאורה, יש מקום נרחב יותר לשיקול הדעת הסובייקטיבי של פסיכיאטרים באבחון מטופלים ובהתאמת טיפול למחלות והפרעות נפשיות, ואולם שיקול הדעת של פסיכיאטרים אינו בלתי-מוגבל.

פסיכיאטרים הם רופאים לכל דבר, ומחובתם להעניק למטופליהם טיפול העומד בסטנדרטים מקצועיים מקובלים, ולפעול ככל הניתן למניעת נזק מהמטופלים. כאשר חריגה מחובה זו גורמת נזק למטופל או לסביבתו, בהחלט קמה עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית.

אבחון שגוי

לפני מספר שנים פורסם בתקשורת על מקרה רשלנות רפואית, שבה טען התובע, כי בטעות אובחנה אצלו סכיזופרניה, המוגדרת כמחלת נפש כרונית, במקום מחלת הצליאק, המתבטאת ברגישות לגלוטן. לדבריו, לקה בנעוריו בדכדוך ובדיכאון, עקב אנמיה מתמשכת, שהינה תסמין ידוע של מחלת הצליאק, אך הופנה לטיפול פסיכיאטרי. הטיפול כלל שנת אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה, שבסופה אובחן התובע כחולה סכיזופרניה. לימים, אובחן כחולה צליאק, והחליט לתבוע פיצויים בסך 6.8 מיליון ש"ח משירותי בריאות כללית, בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מהאבחון השגוי.

אכן, לאבחון שגוי בתחום הפסיכיאטריה עלולות להיות השלכות חמורות והרות גורל, בין אם מדובר בפרשנות שגויה לגבי המחלה או ההפרעה שממנה סובל המטופל, ובין אם מדובר בהערכה שגויה לגבי רמת המסוכנות של המטופל לעצמו ולזולתו. הערכת חסר לגבי רמת המסוכנות של המטופל אף עלולה להסתיים בטרגדיה, כפי שממחישים מקרי התאבדות של מטופלים שהגיעו לדיון בערכאות.
באחד המקרים הללו, המטופל, גבר בן 35, אושפז בבית החולים הדסה בירושלים בעקבות ניסיון התאבדות שבמהלכו נפצע. פסיכיאטר ששוחח עם המטופל העריך כי לא נשקפת סכנה מיידית לניסיון התאבדות נוסף מצדו, אך בו ביום המטופל התאבד בקפיצה מחלון בקומה השמינית של בית החולים.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הרשלנות הרפואית שהגישה משפחת המטופל ופסק לה פיצויים. בהמשך, אישר בית המשפט העליון הכרעה זו וקבע, כי הערכתו המוטעית של הפסיכיאטר היא בגדר רשלנות מקצועית, וכי עקב כך ועקב תיאום לקוי בין מחלקות בבית החולים, לא ננקטו אמצעים סבירים למניעת ההתאבדות (ע"א 6649/96).

אשפוז כפוי ללא הצדקה

חוק טיפול בחולי נפש, שנכנס לתוקף ב-1991, קובע כי ניתן לאשפז נפגע נפש בכפייה וכן לתת לו טיפול כפוי אך רק בכפוף לתנאים המנויים בחוק. למשל, קיימת חובה לערוך למטופל בדיקה פסיכיאטרית לפני אשפוז כפוי, ורק גורמים מסוימים מוסמכים להורות על אשפוז כזה. אשפוז וטיפול בכפייה שאינם עומדים בתנאי החוק, או לחלופין אבחון שגוי שהוביל לאשפוז וטיפול כפוי, עשויים להיחשב לרשלנות רפואית.

כך, במקרה מסוים הורה בית המשפט המחוזי למשרד הבריאות לפצות מטופל בסך של 30 אלף ש"ח על שישה ימי אשפוז כפוי שלא כדין בבית החולים שלוותה. נמצא כי נפל פגם בהליך האשפוז, כיוון שלא הובאה בפני סגן הפסיכיאטר המחוזי חוות דעת רפואית אודות המטופל, לפני שהורה לערוך לו בדיקה רפואית כפויה, וכיוון שלא נערך דיון בערר שהגיש המטופל על ההחלטה לאשפזו. בית המשפט העליון אישר קביעה זו וכן את הקביעה, כי המשך אשפוזו של המטופל לאחר ששת הימים הראשונים נעשה כדין, ולכן אין הצדקה לפסוק לו פיצוי על תקופת האשפוז כולה(ע"א 7476/09).

במקרה אחר, דחה בית משפט השלום בירושלים את תביעת הנזיקין של מטופל נגד המדינה בגין אשפוזו הכפוי בילדותו במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים ממשלתי, אך קיבל את תביעתו נגד עיריית תל אביב-יפו בגין אותו אשפוז. בפסק הדין התקבלה טענת המטופל כי סבל בילדותו מהתעללות והזנחה, וכי העירייה לא פעלה כראוי למציאת פתרונות עבורו, שהיו עשויים למנוע את הזדקקותו לאשפוז. בעקבות זאת, נפסקו למטופל פיצויים בסך 200 אלף ש"ח (תא (י-ם) 3970/98‏). ‏

טיפול לקוי והשגחה לא מספיקה

לפתחם של בתי המשפט בארץ הגיעו גם תביעות רשלנות רפואית הנוגעות לטיב ואיכות הטיפול שניתן לנפגעי נפש, לאחר אבחונם ובמהלך אשפוזם.

לדוגמה, לפני שנים אחדות, פסק בית משפט השלום בחיפה פיצויים בסך 350 אלף ש"ח למטופלת בגין טיפול רשלני שהעניק לה הפסיכיאטר שלה, לאחר שהתקבלה טענתה כי התרופות שניתנו לה ומינוניהן לא תאמו את מצבה הרפואי, ועל כן נגרמו לה נזקים שונים. בית המשפט המחוזי ובית משפט העליון אישרו את הכרעת הערכאה הראשונה (רע"א 7361/14).

תביעות אחרות עוסקות במחדלי השגחה על מטופלים נפגעי נפש. דוגמה לכך היא מקרה שבו מטופלת שבעברה אשפוזים פסיכיאטריים, אושפזה במחלקה פנימית א' בבית החולים תל השומר, בעקבות הפרעות בהתנהגות, והתאבדה בקפיצה מחלון המחלקה. ועדת בדיקה של משרד הבריאות קבעה, כי רופאה שבדקה את המטופלת שגתה כשלא המליצה על שמירה מיוחדת עליה, וכי בית החולים לא נקט אמצעי בטיחות סבירים למניעת התאבדות של מטופלים, כגון קביעת נהלי השגחה ברורים. בהמשך התקבלה תביעת הרשלנות הרפואית שהגישה משפחת המנוחה ונפסקו לה פיצויים (תא (ת"א) 3073/00).

לעומת זאת, לפני כשנתיים נדחתה תביעה שהגישו שני מטופלים שאושפזו בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי, בעקבות הולדת בנם המשותף כתוצאה מיחסי מין שקיימו במהלך אשפוזם. התובעים טענו כי עברו "אונס הדדי" וכי בית החולים אמור היה לפקח עליהם ולמנוע מהם לקיים יחסי מין בעודם במצב פסיכוטי, ולכן הריונה של התובעת הוא "היריון בעוולה". עם זאת, בית המשפט קבע כי אין לייחס לבית החולים רשלנות וכי אין זה רצוי או מעשי כי יפעיל אמצעי פיקוח פולשניים יותר מאלה שהשתמש בהם (תא (חי') 5104-03-13‏).

עילות נוספות

נפגעי נפש נחשבים במקרים רבים כבלתי-כשירים לקבל החלטות בנוגע לטיפול רפואי הנדרש להם, אולם לא בהכרח יש לכך הצדקה. חוק טיפול בחולי נפש קובע, כי יש לקבל את הסכמת המטופל בכתב לצורך אשפוז מרצון וכי יש לקבל את הסכמתו הנפרדת לטיפולים מיוחדים מסוימים. עוד לפי החוק, מטופלי בריאות הנפש זכאים לקבל מידע רפואי בקשר למצבם, לפי שיקול דעתו של הרופא.

על כן, הימנעות מקבלת הסכמת המטופל לטיפול, במקרים בהם נדרשת הסכמה כזו, עשויה להיחשב לפגיעה באוטונומיה של המטופל ולהצדיק הגשת תביעת רשלנות רפואית , וכך גם מניעת מידע ממטופל אודות מצבו.

גם נזק שנגרם לאחרים בידי מטופל נפגע נפש, כתוצאה ממחדלי השגחה על המטופל או בשל טיפול לקוי שניתן לו, עשוי להצדיק הגשת תביעת רשלנות רפואית. לדוגמה, אדם שנפגע מתקיפה של מטופל שלא הייתה עליו השגחה נאותה, יוכל לתבוע פיצויים מהגורמים המטפלים.

במקרים של חשד לרשלנות בתחום הפסיכיאטרי יש לפנות לייעוץ אצל עורך דין המתמחה ברשלנות רפואית, שיבחן את המקרה לגופו, עובדתית ומשפטית, ויוכל להמליץ על דרכי פעולה אפשריות.