על אכילה כפייתית, זוגיות והפניית העין העיוורת

המאמר הנוכחי מדבר על מצב שאולי מוכר לנו. כשדבר מה גורם לנו הרגשה רעה, ואנחנו לא יודעים כיצד להתמודד איתו, אנחנו מייצרים מציאות שבה הדבר הזה הוא לא באמת רע וממשיכים הלאה. נשמע כמו: רע לי עם זה אבל אני לא מספרת לעצמי את זה.
מזה שנים אני מטפלת בנשים הסובלות מאכילה כפייתית המאופיינת בבולמוסים הנחווים אצל הנשים כאכילה ללא שליטה, ועודף משקל. במהלך הטיפול עולים וצפים הנושאים הגורמים לנשים לתחושות של לחץ, חרדה וכאב. תכנים אשר מהווים מוטיבציה לאכילה הבולמוסית על מנת להשכיח את הכאב.

אחד מהנושאים שחוזר על עצמו אצל חלק מהמטופלות ואשר לוקח לו זמן להתגלות במהלך הטיפול, הינו תפיסת איכות הזוגיות: כיצד תופסת האישה את הזוגיות שלה והקשר לאכילת יתר.

כאמור בחלק מהמקרים, עליהם אני מתמקדת במאמר זה, נאמר ע" המטופלות בקליניקה כי הזוגיות טובה ומיטיבה. עם זאת מדי פעם עלו תכנים, לעיתים מוסווים, אשר דברו אחרת. נראה כי האישה נמצאת במצב של תסכול וחוסר אונים מתמשך אל מול הערות בוטות של בן הזוג, מתח, לחצים וציפיות, אך כביכול לא מודעת לסבל בו היא נמצאת. במקביל דיברו המטופלות על האכילה שלהן כחוויות חוסר שליטה ופריקת כעסים. הכוונה ב"כביכול" הינה, כי לאחר שסיפרו על ההתנהגות המלחיצה או הלא נעימה של בן הזוג או בת הזוג, נהגו המטופלות לומר כי ככה הוא, הוא לא מתכוון, זה לא מפריע לי באמת, זה עובר. בהמשך תמשכנה המטופלות לספר על הקשר הטוב עם בן או בת הזוג. כאמור ברוב המקרים יהיו התקפי אכילה במקביל לאירועים הלא נעימים עם בן הזוג או בת הזוג.

תכנים אלה שחזרו על עצמם בקליניקה הביאו אותי לחקור את נושא ההתמכרות לאכילה כפייתית במסגרת התזה באונ' בר אילן, אשר במהלכו, התוודעתי לביטוי שטבע שטיינר (Steiner, 1985) "Turning a blind eye" "להפנות את העין העיוורת". ביטוי זה מתייחס למצב נפשי שבו יש לנו גישה למציאות, אך מטעמי נוחות אנחנו בוחרים להתעלם ממנה. זהו מצב שבו קיים מפגש עם מציאות לא נעימה, אולם כל עוד שלא הוכחה באופן נחרץ, ניתן לערער עליה, כלומר ניתן לומר שלא כך הוא. כך יכול להיווצר מצב של התעללות פסיכולוגית ברמה נמוכה שכוללת אמירות בוטות אך לא מאוד, ביטול האישה, העלבתה אך לא קללות נחרצות. האישה בצר לה מספרת לעצמה כי "ככה הוא וזה לא באמת מפריע לי". שטיינר מדבר על מצב שבו מטופל, בריא בנפשו, המסוגל לחלוטין לתפוס את המציאות, יכול לפרש אותה לעצמו ולאחרים בצורה הנוחה לו, ובסופו של דבר לחיות בעולם של פנטזיה ואשליה. יתכן שבמציאות של התעללות פסיכולוגית נמוכה כאשר אין התעללות פיזית וברורה, נשים יכולות "להפנות את העין העיוורת" אל המציאות על ידי שימוש באכילה. לחוות את המציאות כקלה יותר ולהמשיך לתפקד ברמה גבוהה יחסית. הן מכחישות את המציאות המציקה של הזוגיות שאינה באמת מיטיבה, ומחליפות את העיסוק באכילת יתר. מכאן הן תדענה לספר כי מציק ומפריע להן בעיקר הינה האכילה וההשמנה, ואילו הזוגיות נשמרת בפנטזיה כטובה ומיטיבה.

בחירה זו, שאינה מודעת ושכלתנית אלא נובעת ממקומות עמוקים בנפש כדרך להתמודדות עם המצב, אינה תמוהה. זאת מאחר ויש דרכים ברורות להתמודד עם השמנה ואכילה, בניגוד להתמודדות עם תחום הזוגיות, שעלול לערער את החיים כולם. כל אישה יודעת כיצד היא יכולה לרדת במשקל אילו רק תאכל כך וכך, תתעמל פה ושם. יש תחושת שליטה. תחושה של מסוגלות אפילו עתידית. תחושה שזה תלוי בה, בעוד שהקשר הזוגי המתעלל פסיכולוגית מפגיש את האישה עם חוסר אונים ופחד גדול לעשות שינוי ולהתמודד. כי הרי ירידה במשקל הוא דבר שקשור רק אליה ואילו שינוי בזוגיות עלול להחריד חיים של משפחה שלמה שתלויה בה.
כמו כל דבר הקשור בנפש ובאדם, מורכבות היא המפתח בתחום האכילה הכפייתית. במחקר התזה שבו בדקתי את הקשר בין התעללות פסיכולוגית בזוגיות והאכילה הכפייתית, נמצא כי ככל שהאישה סובלת יותר מהתעללות פסיכולוגית בזוגיות, כך היא סובלת יותר מאכילה כפייתית. עם זאת נמצא כי משתנים נוספים קשורים לאכילה כפייתית ומרכיבים את התמונה של אכילה כפייתית.

הבנה של מצב, זה אף כי היא מרכיבה חלק מהפאזל של הפרעת האכילה הכפייתית, מאפשרת למטופלת להתמודד בגלוי עם התוכן המאיים, למצוא באמצעות הטיפול כוחות ודרכים יעילות להתמודד, ואף לשנות את מערכת היחסים. לא אחת קרה כי השינוי שעברה המטופלת במהלך הטיפול, התחזקותה, מציאת הקול שלה והרצונות שלה, גרמו לשינוי ממשי בתוך הקשר הזוגי ולשינוי חיובי בהתנהגות בן או בת הזוג.

אורלי יונה דרורי
עובדת סוציאלית קלינית ודיאטנית קלינית