התמודדות נפשית עם מחלת הסרטן

הזמן: אמצע הקיץ 1985, המיקום: חוף סירונית בנתניה, הפעילות: כמידי שנה אחרי שבוע על החוף, אני ואחיי עוסקים בוויכוח הקבוע, מי יותר שרוף בגב. הימים היו ימי טרום המודעות לד"ר פישר על מוצריו השונים והשיזוף העמוק, היה עמוק באופנה.

הזמן: תחילת פרקטיקום בפסיכולוגיה רפואית שנת 2005, המיקום: מרפאת העור באחת מבתי החולים הגדולים בארץ, הפעילות: ליווי של מנהל המחלקה ליידוע פרח טייס על גילוי מלנומה ממאירה בעור, כלומר ס-ר-ט-ן. פרח הטייס בעל השיזוף העמוק הופך באחת לחיוור.

סרטן, רק המילה לכשעצמה מעורר פחד, וכמו כל פחד אנחנו נוטים לפנות אותו מהמודעות, להדחיק אותו בכדי שלא נצטרך להתמודד איתו, קל וחומר כשמדובר על הפחד ממוות שהוא הפחד הקמאי ביותר של האנושות. וכמו במקרים נוספים, חוסר מודעות יכול להרוג, לא הסרטן אלא חוסר המודעות עצמה. סרטן הוא שם כולל למאות מחלות שונות, הנבדלות זו מזו באברי המחלה, סוגי התאים, מהירות ההתפתחות, דרכי הטיפול ועוד. ישנם מחלות שיתויגו כ'סרטן' אך סיכויי ההחלמה מהם גבוהים מאוד. מה שהכי חשוב במודעות היא היכולת להימנע מגורמים מסכנים, כגון: קרני השמש, ונקיטת אמצעים לגילוי מוקדם של המחלה, שכן הדבר משפר מאוד את סיכויי ההחלמה.

החשש הקבוע שעולה לרוב בראש האנשים שאינם פונים להיבדק הוא "ואם ימצאו לי סרטן?" ובאמת מה קורה, כשזה באמת קורה?

הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, פיתחה מודל המתאר את השלבים שעוברים אנשים שנודע להם שחולים במחלה סופנית. על אף שכפי שנאמר מקודם סרטן אינה מחלה סופנית בהכרח- תלוי בסוג המחלה וזמן הגילוי לעיתים- הדימוי שלה הוא של מחלה סופנית.

קובלר-רוס חילקה את ציר הזמן לחמישה שלבים. כפי הנראה, את שלושת השלבים הראשונים עוברים כמעט כל מי שחלה בסרטן:

השלב הראשון הוא הכחשה- כמעט אצל כולם, גם אצל מי שמעשן כבר שלושים שנה ארבע קופסאות סיגריות ליום, והשיעול שלו מעיר את כל השכונה. לעיתים יכול להיות מצב הפוך בו המאובחן כלל לא מרגיש חול והסרטן התגלה באופן אקראי עקב בעיה אחרת או בבדיקה שגרתית. בכל מקרה, ההפתעה וההלם מובילים באופן אוטומטי להפעלת מנגנון הגנה של הכחשה. וכך בעוד המאובחן דוחה את תוצאות האבחון, משפחתו וחבריו החרדים לשלומו, יוצאים מדעתם בניסיון לדחוק בו להתחיל טיפול שיציל את חייו, דבר יוצר מתח רב בין החולה לסביבתו שאינה מבינה מדוע הוא אינו מנסה להציל עצמו.

השלב השני הוא כעס- חומות ההכחשה של החולה מפנות לבסוף את מקומם לכעס וזעם כתוצאה מההכרה במציאות. הכעס מופנה לכווולם, לאלוהים, לסביבה ולאדם עצמו. גישה לא נכונה של הסביבה לכעסיו, תוביל לדחייה, התנכרות ובדידות, הכלה ו'נשימה עמוקה' של הסביבה נדרשות כאן.

השלב השלישי הוא מיקוח- לעיתים יתאפיין שלב זה במרדף אובססיבי אחרי טיפולים חדשניים ומומחים בינלאומיים, במקרה הטוב, ומרפאים אלטרנטיביים שונים ומשונים, קמיעות ומזלות וקוראים בקפה, במקרה הרע. ישנה חשיבות רבה לסביבה לסייע בשיקול דעת והפניית האנרגיות וההון המשפחתי לאפיקים יעילים ומוצלחים.

לעיתים כשהטיפול לא יניב את התוצאה הרצויה, החולה ישקע בדיכאון, תחושת חוסר אונים תשתלט עליו ותיווצר תמונת ראי של השלב הקודם. הפעלתנות הקדחתנית תפנה את מקומה לאדישות ונרפות אצל החולה. לעיתים קרובות תגובת הסביבה לכך תהיה דווקא הגברה של הפעילות כתוצאה מהפעלת מנגנון ה'הכחשה'.

אחת מכל תשע, זאת הסטטיסטיקה, אחת מכל תשע תחלה בסרטן השד!

הזמן: 2019, המיקום: בית ההורים בירושלים, הפעילות: שיחה רצינית עם ההורים, לדודה שלי יש סרטן.

בבקשה לכו להיבדק


יוסי אוסדון
פסיכולוג חינוכי מומחה