משבר אמצע חיים והאם טיפול יכול לעזור?

עבור רובינו אותו "אמצע החיים" מוגדר כזמן שבו מערכות יחסים ותפקידים במשפחה משתנים. לפעמים מדובר בהתחלה של דאגה וטיפול בהורים מתבגרים, במקרים מסוימים חווים התחלת התרוקנות של הקן המשפחתי בזמן שהילדים יוצאים לעצמאותם ומשאירים חלל ריק שלא ברור איך ימולא. לאנשים מסוימים זו תקופה בה הם שוקעים בחרטות. חרטות לגבי בחירת מסלול קריירה שאין בו תחושת מימוש ועניין, או בחרטות על כך שלא בחרו לחיות את סוג החיים שחלמו עליהם.

בנוסף, תהליך הזדקנות בלתי נמנע מתחיל להיות נוכח ולפעמים כבר מתחילים להרגיש בשינויים פיזיולוגיים ראשוניים, הן במראה והן בתפקוד.

זו הרבה פעמים תקופה של התבוננות עצמית מוגברת. אנחנו מסתכלים אחורה ומהרהרים לעצמינו מה היה קורה אם היינו בוחרים מסלול אחר או אפילו עושים רק פניה אחת אחרת לאורך כל המסלול שעברנו. הרבה פעמים אף חשים נוסטלגיה לתקופות מאושרות יותר בעברינו שמרגישות מאוד רחוקות.




הרבה מחקרים מראים שעקומה המשקפת את מד האושר של אנשים במהלך חייהם היא עקומה בעלת צורה של האות U. לפיה, שיא האושר של אנשים הוא בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, אח"כ קיימת ירידה בתקופת בניית הקרייריה וגידול הילדים ואחריה קיימת עליה מחודשת במד האושר בסביבות שנות ה50 ואילך (כלומר בשנות ה- 40 שלנו לפי העקומה מד האושר שלנו הוא בנקודת שפל). אין ממצאים חד משמעיים לגבי האם עקומה זו מייצגת את כל התרבויות. נהוג לחשוב שזו עקומה יותר מייצגת כשמדובר באוכלוסיית בעולם בעלות אמצעים ופחות מייצגת אוכלוסייה במדינות עניות יותר בהן יצר ההישרדות הוא הגורם המשמעותי ביותר בחיי היום היום ואין את הלוקסוס של לעסוק בסוגיות של אושר ושביעות רצון מהחיים.

חלק מהסימפטומים לקיומו של המשבר כוללים:

חוסר שביעות רצון או שעמום מפעילויות או בחברת אנשים שבעבר כן היו מספקים, תחושה של חוסר מנוחה ורצון לעשות משהוא לגמרי שונה בחיים, חרדה מהעתיד, שאלות לגבי החלטות שקיבלנו לפני שנים ושאלות לגבי המשמעות האמיתית של החיים, פרצי תוקפנות, תחושת עצב מתמשך, תחושת חוסר משמעות בכל הישג בקרירה ועוד.

מה ניתן לעשות?

קודם כל חשובה ההכרה בכך שמשבר כזה מתרחש לא מעט, וחשוב לדעת שבמשבר קיימת גם הרבה פעמים הזדמנות לשינוי וצמיחה.

בשנות ה-20 וה-30 שלנו תוכנתנו להשיג "הצלחה" ולבנות קריירות (הרבה פעמים לא בהכרח בתחום אותו היינו בוחרים לעצמינו). כמו כן, קיים לחץ חברתי להתחתן ולהוליד ילדים. קיימים מספר יעדים "שתיכנתו" אותנו שאנו חייבים להשיג עד גיל מסוים. הרבה פעמים אנחנו כל כך עסוקים בהשגת אותם יעדים שהפנמנו עד שאין לנו את הזמן לאינטרוספקציה (התבוננות עצמית) או אפילו לשאול את עצמינו האם אנחנו בכלל עושים את מה שאנו רוצים לעשות. בשנות ה40 וה50 יש לנו לרב את הזמן לעצור, להתבונן בנעשה ולחשב מסלול מחדש. לפעמים אנו מגלים שבכלל היינו עסוקים בלמלא את האמביציות של משהו אחר (לרב ההורים) וכלל לא אפשרנו לעצמינו לבחון מה הן האמביציות והתשוקות שלנו. קחו בחשבון שכאשר נשאל את עצמינו מה אנו באמת רוצים לעשות בחיים תהיה נטייה טבעית אינסטינקטיבית להתנגדות מצידו של קול פנימי, אותו הקול שיגיד לנו להפסיק לבזבז זמן, לחלום בהקיץ ולפנטז על דברים שכבר הוחלטו מזמן.

כאן טיפול הרבה פעמים יכול לעזור. לפעמים חדר הטיפולים יכול להוות אזור מוגן שבו ניתן להסתכל ולבחון את חיי היום יום תוך התבוננות פנימית של האדם במחשבותיו ברגשותיו ובתשוקותיו, התבוננות שלפעמים מתאפשרת רק לראשונה במרחב מוגן ולא ביקורתי זה. בסיוע של תרפיסט האדם יכול להכיר בקול הפנימי הביקורתי שבתוכו שמונע ממנו הרבה פעמים להעז ולשנות, יוכל להבין יותר מהיכן מגיע קול זה (הפנמה של קולות ההורים והסביבה), להבין מה משמר את הקול הביקורתי העוצר תנועה ושינוי, ואולי לייצר קול אחר: מחזק, מעז ומעצים שמאפשר יותר לקיחת סיכונים, שינויים ואף הגשמה עצמית.

על הכותבת: איילת שקד שילוני, עובדת סוציאלית קלינית (MSW), טיפול פסיכו-דינמי בשילוב CBT ו EMDR