הסכנה האמיתית של הקורונה

הקורונה הולכת ומשתלטת על חיינו. בכל יום מוצאות הנחיות וגזרות חדשות. בכל יום אנשים נוספים נשלחים לבידוד וככל שהממשלה מנסה להשתלט על התפשטות הנגיף פושטת התחושה של התגברות חוסר שליטה וחוסר אונים בקרב האוכלוסייה.

אינני רופאה ואינני יכולה לומר דבר מושכל על ההשלכות והסכנות האמיתיות של הנגיף. האם הוא אכן קטלני? האם בר ריפוי? האם הוא פשוט עוד תצורה של שפעת?

אבל השפעתו החברתית כבר ניכרת, עוד יותר מהשפעתו על הבריאות הפיזית של הציבור, אני מודאגת מהבריאות הנפשית שלו.

בכל מקום אליו הלכתי השבוע הרגשתי את זה קורה בעוצמה הולכת וגוברת: במכללה – מרצים וסטודנטים שהיו בחו"ל, או שהוריהם שהו בחו"ל, אפילו לא במדינות עליהן יש הנחיה לבידוד, התבקשו לחשוב היטב אם באמת רוצים להגיע ללימודים.





בחטיבת ביניים התבקשו כל ההורים לדווח על כל שהייה בחו"ל, כל מדינה בחו"ל, של כל קרובי המשפחה.
בתיכון אחר שמעתי שילדה הגיעה ללימודים והחרימו אותה כי מישהו אמר שאביה היה בסין ומיד כולם כתבו בקבוצות הוואטסאפ שיש להתרחק ממנה.

אם נעלים את המילה "קורונה" מהכתוב – כל אחת מסיטואציות אלו, שהן דוגמאות מעטות לכל הטירוף המתרחש סביבנו, התחושה היא שההיסטוריה חוזרת. חוזרת ממקום חשוך, אכזרי, ומסוכן.

האין בקשות אלו בגדר הדבקת סטריאוטיפ אכזרי? האם לא הלכנו רחוק מדי? הרי אם מישהו הוכנס אתמול לבידוד בגלל שלפני עשרה ימים שהה במדינה "עם סיכון" – בעשרה ימים אלו פגש כמה אלפי אנשים אותם יכול היה להדביק. אסרו עלינו להתחבק ולשמוח במפגש עם מכר אהוב. מבקשים שנשקול היטב אם כדאי לצאת להופעה או למפגש חברתי. ביטלו את חגיגות פורים.

מה הצעד הבא? יגדירו עוצר רחב? האם עלי לצאת ולקנות קופסאות שימורים ומים מינרלים? לאסור על יצירת קשרים אחד עם השני? נתחיל לחשוד בכל אחד ונתבקש "להלשין" לשלטונות על הסוררים שיצאו מבידוד? פגישות עם חברה טובה יצטרכו לרדת למחתרת? נשמע הזוי? אנחנו צעד קטן משם.

ברור שאנחנו מדברים כאן עם חרדה. וכמובן שאין להתווכח עם חרדה. אבל כל שנאה גזענית מקורה בחרדה. כל חרם, הסטה, הדרה חברתית ואפליה קשורים עמוק עם חרדה ובהלה. ומה השלטונות שלנו עושים עם זה? כנראה שכשאין אב ואם, אין מנהיג ואין שולט, אין בא ואין עונה.