המגיפה שאחרי - האם המשבר מאחורינו?

מדי שבוע משתחררות ההגבלות, האיסורים, ונדמה שסיר הלחץ מתחיל לאבד את השפעתו.

מצד שני, אנחנו כבר יודעים היטב ממשברים, מלחמות ותקופות קשות כאלו ואחרות, שלעיתים דווקא בשיא המשבר- אנשים מצליחים לגייס כוחות, ולהתנהל בצורה מיטבית. אולם, כשהמשבר איננו רגעי אלא מתמשך, ההשלכות האמיתיות הן ארוכות הטווח.

כמו כל יצור חי, גם האדם יכול להישאר המצב של הישרדות לאורך זמן מוגבל. נכון, לא היה מחסור במזון ובמוצרי בסיס, לא הפגיזו אותנו בטילים. אבל ההיסטריה הכללית יכולה בקלות לייצר חרדה כאילו בכל רגע אנחנו עלולים למות. במיוחד כאשר משתמשים במונחים של "מגיפה", "מכונות הנשמה" וסופרים בכל יום את המתים, הנדבקים והקטסטרופות בכל העולם.

מה שפחות מדברים עליו בחדשות, הוא ההתמודדות הרגשית וההשלכות הנפשיות של הקורונה על אנשים באופן פרטי ועל החברה:
אנחנו שומעים יותר ויותר על נשים שנרצחו, לפעמים מעלים כתבה על האלימות הגוברת, אבל התקשורת בעיקר מנסה לייצר אייטמים ולא באמת מציפה את המורכבות, את הסכנות והיקפן.

גם ללא קורונה, אלפי ילדים חיים בבתים מסוכנים, בהם יש אלימות, ניצול והטרדות מיניות, חשופים להטרדות ברשת, לבידוד חברתי. הקורונה – הורידה את הכל מן הכותרות אבל במציאות, היא החריפה והעמיקה את מצוקתם של אלו.




ילדים שלא הלכו לבית הספר- נסגרו בבית מול המסכים ללא בקרה אמיתית על התכנים ועל השלכותיהם הרגשיות. כאשר ילד לא נדרש בבוקר להתארגן לישיבה בכיתה, להתרכז, לנהל סדר יום, מאוד קשה לראות את השינויים במצב רוחו. כאשר מתבגר נמצא כל היום בבית, לרוב סגור בחדרו, גם להורים המסורים ביותר, שנמצאים בבית, יהיה מאוד קשה לשים לב אם מתפתחת מצוקה הדורשת התערבות.

עבור ילדים החיים בבית בו יש הורים הנוטים להתפרצויות זעם, המצוקה הכלכלית, הצפיפות בבית בו אף אחד לא יוצא ולא בא- מעלה את נקודת הרתיחה ומסכנת ילדים ונשים אלו עוד יותר. גם כאן, הילדים לא פוגשים אחרים ואין מי שישים לב למצוקה. כל הסודות נשארים בבית.

אנשים המתמודדים עם מחלות נפש, ילדים ואנשים המאובחנים עם הפרעה על הרצף האוטיסטי- עבורם השינוי בשגרה, היעדר הטיפול, השיגרה- הם בלתי נסבלים ועלולים להביא להידרדרות קשה במצבם.

משפחות שהיו סגורות בתוך הבית, עם לחץ כלכלי, אי ודאות תעסוקתית, במלחמה אינסופית לייצר שגרה בריאה לילדים ולשמור על בריאות המשפחה, לדאוג מרחוק להורים – עכשיו מתחילות להרגיש את השחיקה, את החריקות ביחסים המשפחתיים, את הצלקות שמשאירה החרדה – שברוב המקרים לא נעלמה, רק משנה כעת את פניה. הורים נדרשים לקבל החלטות שכמותן לא נדרשו בעבר וצריכות ידע שברוב המקרים- חסר.

קצרה היריעה מלסקור את כל הקשיים הרגשיים והנפשיים שיצרה מגיפת הקורונה. ימים יגידו (או שלא) אם ההנחיות והסגר היו שווים את המחירים שעכשיו רק נתחיל להבין אותם. אבל המצוקות נמצאות בכל מקום. לא רק אצל אוכלוסיות חריגות או מוחלשות. כל אחד ומשבר הקורונה הנפשי שלו. ככל שנקדים לטפל במצוקות אלו, כך נקטין את הסיכון שיישארו השלכות בלתי הפיכות לנפש שלנו ולמשפחה שלנו.

החלק האופטימי הוא, שאנחנו כחברה, יודעים להתגייס בעיתות אלו ומטפלים רבים מוכנים להושיט עזרה ולסייע למי שחש מצוקה במחירים מוזלים ונוחים.

גם אנחנו, בעל הספה, נשמח לסייע במציאת העזרה המתאימה לכל אדם ולכל כיס.

בריאות!