הבידוד כמסתור נפשי או מי לא מעוניין להיכנס לבידוד?

אנחנו חיים בתקופה משוגעת. מי היה מאמין שניכנס למעיין בתי כלא נוחים ונעימים בתוך הבית שלנו? מקבלים אס אם אס ממשרד הבריאות שזהו. שהינו לצד חולה קרונה ועלינו להיכנס לבידוד. ארבע עשר יום של התנתקות מהעולם בתוך הבית שלנו.

ביתנו יהיה כעת עם חומות וגדרות גבוהים. אסור לצאת !!

התגובות לבידוד נעות בין תחושת מחנק נוראית וחוויה אפילו טראומטית של אובדן החופש התנועה לבין תחושת עונג עילאית שסוף סוף אפשר לנוח מהחיים שבחוץ. התנועה בין חוויה של בית כלא לחוויה של בית מלון מפנק מעניינת. מדוע האחד חווה את הבידוד כאפשרות בלתי נסבלת וחונקת לבין האחר שחווה זאת כהזדמנות נדירה להתפנק? שאלה מעניינת... כמובן שאני מחלקת את התחושות בצורה קיצונית וסכמתית אולם אני כן רוצה לנסות ולגעת באחד הקצוות.

אני רוצה להתמקד בחוויה של הבידוד דווקא כבית מלון משובח. כמסתור נפשי. כחוויה של מקום נהדר שאפשר לנוח בו מסיבוכי החיים. המונח מיסתור נפשי (Psychic Retreats) הינו מושג של הפסיכואנליקאי ג’ון שטיינר (1993) שבו הוא משתמש בכדיי לתאר התמקמות נפשית בתוך מעין מסתור נפשי או מערה בכדיי לברוח מהתמודדותה של הנפש עם כאב נפשי. מושג פופולרי יותר ההוא מנגנוני הגנה שעוזרים לנו לעיתים להימנע מלהרגיש כאב (למשל הכחשה כאשר אנחנו רואים משהו כואב וטוענים שהוא לא למרות שהוא מאוד כואב עבורנו ).

אולם המושג מסתור נפשי מאגד בתוכו הרבה מעבר למושג מנגנוני הגנה המוכר. זהו מושג הכולל בתוכו בריחה דרמטית וכרונית ממפגש עם המציאות שעוטפת את כול התפקוד הנפשי. מדובר בהתמקמות נפשית פסיבית שבה מתחולל מעט מאוד. מטרת המסתור הנפשי אינה לעבד את מה שכה קשה לנפש לשאת אלא להימנע מהתמודדות עם חרדות וקשיים. מדובר על קפיאה על השמרים ובעצירת התפתחות הנפש כתוצאה מהשהות במסתור הנפשי. כתוצאה מכך מדובר באזור של שקט יחסי ושל הגנה בפני המתח הנוצר כתוצאה מהמפגש עם המציאות.

הרי בכול יום אנחנו פוגשים את חוסר שליטתנו באחר, את העובדה שדברים לא בדיוק קורים איך שרצינו , את הפרידה מהרגע שהיה , מהאתמול , מהידיעה המטושטשת שבסוף נמות ...איזה פתרון יש לכאב הנפשי הזה ? אולי מערה שאפשר להסתגר ולהסתתר בה ? לאיזה שעה שעתיים? יום יומיים? ארבע עשרה יום ממשרד הבריאות שבהם לא אצטרך לתפקד ולצפות מעצמי כי אני בבידוד.... האם לחלק מאתנו ההודעה ממשרד הבריאות היא הזמנה למערת בית מלון משובחת?

העובדה כי לא אצטרך להתעמת עם עצמי ואחרים, ורק להיות ספונה בביתי ובשקט ... בבידוד ...היא חסרת תחליף. חופשי זה לגמרי לבד. לבד בבידוד. כאן אפשר לקבל קצת הפוגה מהחרדות ולהתחמק מלהתמודד איתן. אני כמובן מדגישה שזו חוויה רגשית שלא קשורה באיכות הבית הקונקרטי. היא קשורה ברצון הנפשי לנוח. להיות לעיתים בבידוד באישור משרד הבריאות. שוב ושוב סיפרו לי מטופליי בקליניקה בדרך זו או אחרת כמה הבידוד גם מקל עליהם לא להתמודד עם המנהל בעבודה , לא להגיע לפגישה מלחיצה, לא להיפגש עם נשים לדייטים...לא להגיע לטיפול (כולל לא בזום/ בטלפון) כי יש בידוד. הם האמינו בכול לבם שרק בגלל הבידוד כל זה לא קורה...אם רק לא היה בידוד... אולם הקשבה עמוקה יותר לדברים העלתה כמה יש רצון שלא להתמודד עם חווית חיים אלו. שעדיף לברוח להסתתר בחסות הבידוד. כמה קשה להסתכל לקושי בעיניים על כול המשמעות של הדבר.

כאשר מסתיים הבידוד לאלו החווים אותו כמפלט מהחיים יש אפילו חווית אבל קטנה. שצריך לצאת מהמערה. ששוב צריך להתמודד לתפקד. אולי אפילו יש חוויה של סינוור כואב בעיניים, המוצפות באינסוף דברים כשיוצאים ממסתור נפשי, להתמודד עם חרדות קשיים ותסכולים ...

כשהקרונה תעבור נחפש מסתורים נפשיים אחרים. ובין מסתור למסתור נחווה את החיים. לא ניתן לעבור את החיים ללא מסתור. צריך את המקום שמהווה מפלט מהמפגש האינטנסיבי עם המציאות. אבל ברורה הסכנה של האדם שישכח שאחרי ארבע עשרה יום בבידוד עדיף לו לצאת מבית המלון ולנשום אוויר חיים מורכב ואינסופי. כי המגע עם החיים עצמם על כול המורכבות שלהם נותן לנו את טעמם ומשמעותם.


חמדת שמואלי, פסיכותרפיסטית , מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת