על הספה - כתבות ומאמרים

---

בדומה לכל מערכת יחסים, גם מערכת היחסים הטיפולית עשויה לעבור שלבים בהם יש תחושת תקיעות ונדמה שהדברים לא מתקדמים.

מדובר במצב ידוע ומוכר בפרקטיקה הקלינית, שמתרחש בחלק גדולים מהתהליכים הטיפוליים, גם בטובים ובמיטיבים ביניהם.

איך מזהים תהליך טיפולי תקוע?

כל מערכת יחסים טיפולים שונה וייחודית ולכן קשה להגדיר במובהק את מאפייני הטיפול התקוע, ויחד עם זאת יש מספר תמרורים שעשויים להעיד על כך:

1. עיסוק קבוע בחיי היום יום של המטופל מאז הפגישה הטיפולית האחרונה (מה היה השבוע?)

2. בקשה של המטופל לצמצם את היקף הפגישות או להפסיק את הטיפול בגלל סיבות כלכליות, שכביכול אינן קשורות באיכות הטיפול.

3. הימנעות מלדון בתסכול שקיים בתוך הקשר הטיפולי ועיסוק בסוגיות אחרות, כמו התעניינות של המטופל בכלים ושיטות פסיכולוגיות נוספות למשל.

4. פעולות של אקטינג אאוט מצד המטופל – איחורים חוזרים, ביטולי מפגשים ברגע האחרון, חוסר יכולת להתחייב על שעה קבועה לטיפול ועוד.

ממה נובעת תחושת תקיעות בטיפול פסיכולוגי

הגורמים לתחושה שהטיפול תקוע, עשויים להיות רבים ושונים.

הגנה עצמית מפני חשיפת מוקד הקושי - פעמים רבות, תחושת התקיעות תעלה בדיוק בזמן שהטיפול עומד בפני פריצת דרך פוטנציאלית, כאשר המטופל חש (גם אם לא באופן מודע) שעומדים לגעת בנקודות רגישות במיוחד עבורו.

חשש משינוי – מתקשר לנקודה הקודמת. כאשר הטיפול אפקטיבי, הוא מוביל לשינוי בדפוסים הקוגניטיביים והרגשיים של האדם. שינוי כזה, גם כאשר הוא רצוי, עשוי להיות מפחיד עבור רוב האנשים ולכן מטופלים עלולים ליצור מעין חסימה רגשית בינם לבין המטפל, בדיוק בשלב הזה.

שחזור דפוסים ממערכות יחסים קודמות –מטופלים רבים חווים קושי בניהול מערכות יחסים אינטימיות לאורך זמן, או נעים בדפוס קבוע של עליות וירידות רגשיות אל מול אנשים קרובים. הקשר הטיפולי מוביל לעיתים לשחזור הדפוסים הללו גם מול המטפל ובמקרה כזה תהיה חוויה של "התקררות" הרגש וירידה בתחושת האינטימיות והביטחון, גם כאשר הקשר היה טוב וקרוב בעבר.

הסכנות בטיפול שמרגיש "תקוע"

מבחינת המטפל הדבר עלול להעלות תחושות של חוסר ביטחון וספקות עצמיים ביחס ליכולת להועיל למטופל. ככל שהמטפל מנוסה פחות – כך גדל הסיכון לתגובה רגשית כזו.

מבחינת המטופל - תחושת התקיעות שלו עצמו, לצד הספקנות שעוברת אליו מהמטפל בתהליכים רגשיים מוכרים של העברה והעברה נגדית – עלולות לגרום לחרדה, חשש מנטישה, תחושה של חוסר ערך ("אני כל כך פגום, שאני לא מצליח אפילו להיות מטופל טוב") ותחושה קשה של חוסר וודאות.

כאשר הקשר הטיפולי מסתיים בתחושה של התפוררות וחוסר תוחלת, עלולה להיות לדבר השפעה מזיקה לחיי הנפש של המטופל לאורך זמן, בעיקר כאשר כתוצאה מהחוויה הוא יחליט להימנע מטיפול פסיכולוגי בעתיד ("אני לא מאמין בפסיכולוגים").

האם תחושת תקיעות היא סיבה לסיים את הטיפול?

התשובה היא – ממש לא בהכרח.

לעיתים, אי שביעות הרצון של המטופל מהטיפול עקב תחושת תקיעות, עשויה להיות מנוע רב עוצמה להצלחת הטיפול וזאת במידה והדבר עולה לשיח פתוח כחלק מהתהליך הטיפולי.

כפי שראינו בסיבות המתוארות למעלה, תחושת התקיעות מכסה לעיתים על תחושות עמוקות יותר, שעשויות להיות בעלות ערך טיפולי רב.

ישנן מספר טכניקות המשמשות מטפלים להתמודדות עם תחושת התקיעות

1. הגישה הישירה – המטפל עשוי לשאול את המטופל באופן נועז וישיר על מה הוא נמנע מלדבר כרגע. שאלה כזו עשויה לאפשר למטופל לפתור התלבטות לגבי מידת השיתוף ולהביא אותו לדבר את מה שבאמת מפריע לו. בנוסף, פעמים רבות יש השפעה מיטבית לעצם העובדה שהמטופל חש שרואים אותו ומבינים שהוא חווה קושי.

2. ניצול הזדמנויות במהלך הטיפולי – מטפל שמודע לתחושת התקיעות, עשוי לעשות שימוש בסיטואציות שעולות "בכאן ובעכשיו" הטיפולי כדי לברר את הסיבה לכך. דוגמה לכך עשויה להיות שאלה כמו "לאן המחשבות שלך הלכו כרגע?", כאשר מטופל מאבד קשב בטיפול.

3. שיח עקיף באמצעות דיבור על מערכות יחסים אחרות של האדם, כפי שהן משתקפות בקשר הטיפולי.

מגדירים מחדש את השיח

תחושת תקיעות, כאשר היא מזוהה ומדוברת, ואינה מאיימת על תחושת הערך העצמי של המטפל, עשויה להוות הזדמנות להגדרה מחודשת של האתגרים בהם מבקשים למקד את הטיפול ושל התוצאות אליהן רוצים להגיע.

מתי בכל זאת כדאי לסיים את הקשר הטיפולי?

כאשר תחושת התקיעות מגיעה לאחר שהמטופל השיג חלק גדול ממטרותיו בפנייה לטיפול או כאשר היא נמשכת לאורך זמן עד שהטיפול מגיע למבוי סתום – בהחלט כדאי לשקול סיום ענייני של הטיפול, שכנראה הגיע למיצוי.