אגורפוביה ואיך ניתן לטפל בה?

א | א | א | א | (שנה גודל אות)

אגורפוביה היא סוג של הפרעת חרדה המתבטאת בקושי של האדם הסובל ממנה להימצא במקומות פתוחים ובמקומות שקשה להימלט מהם.

אגורפוביה על קצה המזלג

שמה של ההפרעה נלקח מהמילה "אגורה" – כיכר העיר ביוון העתיקה, המקום ההומה ביותר שהיה בעת הזו.

אנשים עם אגורפוביה יחושו לכודים וימנעו משהות במקומות פתוחים או ממקומות צפופים או הומים כמו קניונים, הופעות ופסטיבלים, תורים גדולים, אולמות אירועים ואפילו אוטובוס.

המכנה המשותף לכל המקומות הללו, הוא תחושה של האדם שלא יוכל להימלט מהם או לקבל עזרה במקרה הצורך.

* ההפרעה מופיעה בדרך כלל בגיל הבגרות המוקדמת (סביב גיל 20)
* נשים סובלות ממנה יותר מגברים, כאשר חלק מהמחקרים מדברים על יחס של פי 3 נשים הסובלות מההפרעה
* רוב האנשים שמדווחים על ההפרעה, עושים זאת בעקבות אירוע חיים קיצוני כמו מוות של אדם קרוב או גורם דחק אחר

מהם התסמינים של אגורפוביה?

אנשים עם אגורפוביה עושים מאמצים לשנות את סדר יומם כדי להימנע משהות במקומות שמעוררים אצלם את החרדה ולהימנעות הזו יש מחירים בפן החברתי, המשפחתי ואפילו התעסקותי-כלכלי.

בעת שהות במקום פתוח או הומה אדם, הם יחוו סימפטומים של התקף חרדה, שעלולים לכלול : תחושת מחנק, קוצר נשימה, דופק מואץ, הזעה וכאבים בחזה ובבטן.








במקרים החמורים התסמינים הללו מביאים את האדם לתחושה שהוא עומד למות או לאבד את השפיות ומניעים אותו להסתלק מהמקום במהירות האפשרית.

מהן ההשלכות של אגורפוביה?

כאמור, ההימנעות ממגוון כה רחב של מקומות ואירועים, שהם חלק מחיי היום יום של רובנו, מביאה להסתגרות, שיש לה השלכות דרמטיות על איכות החיים.

אגורפוביה מונעת מאדם להיות חלק מאירועים משפחתיים וחברתיים רבים, דבר הפוגם באיכות הקשרים הקיימים ומונע יצירת קשרים חדשים, חיוניים להתקדמות חברתית ומקצועית.

ההסתגרות יוצרת תלות בבני המשפחה ופעמים רבות גורמת להפרעות נפשיות נלוות לאגורפוביה כמו דיכאון, החמרה בסוגים אחרים של חרדה, תחושה של חוסר ערך וחוסר מסוגלות, ייאוש ותחושת חוסר תוחלת בחיים.

איך מאבחנים אגורפוביה?

בספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM) מפורטים הסימפטומים שמובילים לאבחנה:

1. פחד קיצוני בלפחות שניים מהמקרים הבאים:

* שהייה לבד מחוץ לבית
* עמידה בתור או עמידה בתוך קהל גדול
* נסיעה בתחבורה ציבורית
* שהייה במקומות פתוחים (שווקים, גשרים, מגרשי חנייה וכו')
* שהייה במקומות סגורים וצפופים (קניון, אולם הופעות, קולנוע וכו')

2. תחושת חרדה שמתעוררת בעת שהות במקומות הללו

3. הימנעות משהייה במקומות מעוררי חרדה

4. החרדה אינה קשורה בקשר ישיר במציאות, כלומר – במציאות הסיכון קטן והאדם חווה אותו כסיכון עצום

5. הפוביה נמשכת לאורך זמן, נדרש סיוע של אנשים אחרים כדי להתמודד איתה

6. התסמינים יוצרים מצוקה חברתית ונפשית ניכרת

כיצד יש לטפל באגורפוביה?

לאור השכיחות הגבוהה בקיום הפרעות נוספות, לצד אגורפוביה (דיכאון, חרדה חברתית, הפרעת פאניקה ועוד) – חשוב להתאים את הטיפול למכלול הקשיים עמם מתמודד המטופל.

הכלים הטיפוליים שנמצאו כיעילים במיוחד להתמודדות עם אגורפוביה הם:

1. טיפול תרופתי – בעיקר מסוג מעכבי ספיגת סרוטונין (SSRI) כמו מרבית התרופות הגנריות נגד דיכאון וחרדה.

2. טיפול קוגניטיבי- התנהגותי (CBT) – כמו במרבית המקרים של הפרעות חרדה, טיפול כזה נמצא כיעיל במיוחד, מאחר והוא מתמקד בהשבת תחושת השליטה למטופל.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי באגורפוביה מתמקד בשינויי דפוסי חשיבה שאינם מסתגלים וברכישת כלים ומיומנויות להתמודדות עם ההפרעה.

ברוב המקרים, יכלול הטיפול רכיב של חשיפה הדרגתית למקור החרדה, בצורה מדורגת ומבוקרת ובשילוב טכניקות שונות להרגעה עצמית שנלמדות בטיפול ומיושמות על ידי המטופל בשטח, בעת החשיפה.

הצלחה של טיפול CBT באגורפוביה תתבטא בהתרגלות (הביטאציה) למקור החרדה, באופן שיאפשר התמודדות אפקטיבית עם תחושת החרדה ושגרת חיים נורמטיבית ככל שניתן.

אנשים עם אגורפוביה יכולים לסייע להצלחת הטיפול באמצעות אימוץ סדר יום קבוע הכולל הקפדה על שעות שינה, פעילות גופנית סדירה והימנעות מאלכוהול וקפאין.