מידת החוסן היא זו שתקבע, כמה עמוק ניפול במפגש עם משבר וכמה זמן ייקח לנו להתרומם בחזרה על הרגליים ולהמשיך לחיות. החוסן הזה - גם זו עובדה - הוא תוצר ישיר של חוויות העבר והאופן בו הצלחנו להתמודד עם משברים קודמים.
החיים הם מגרש המשחקים וזירת האימון של ילדיכם.
האם הורים המגוננים על ילדיהם יתר על המידה פוגעים ביכולתם לפתח יכולות עצמאיות? ואיפה עובר הגבול בין הגנה להגנת יתר?
הרצון להגן על הילדים הוא טבעי
כמעט כל החיות בטבע מגוננות על הגורים שלהם וככל שהחיה מפותחת יותר, כך גדל משך הזמן בו הגורים הם חסרי ישע
ותלויים לחלוטין בהוריהם.
אצל בני האדם, תקופת הינקות ארוכה במיוחד ונמשכת שנים, כך שהרצון לגונן על האדם הצעיר מובן וטבעי מאוד.
הילדים נולדים לנו, במרבית המקרים, אחרי שנים של תכנון והשקעת משאבים ואנו מתוכנתים להגן עליהם מפני סכנות האורבות מכל עבר.
הניסיון האישי אינו בר תחליף
החיים מזמנים לאדם אתגרים בלתי נמנעים, בכל זירה שהיא: בעולם העבודה, ביחסים הבין אישיים, בזוגיות, בבריאות, בהקמת משפחה, בהתפתחות אישית.
כדי שנוכל להתמודד עם האתגרים הללו, בכל גיל, עלינו לפתח יכולות מגוונות והדרך היחידה לפיתוח היכולות הללו, היא התנסות וכמובן טעיה.
מה נדרש כדי להיות אדם בעל חסינות נפשית?
כולנו נחווה בחיינו קשיים, אתגרים, תסכולים וכאבי גוף ונפש. זוהי עובדה.
מידת החוסן היא זו שתקבע, כמה עמוק ניפול במפגש עם משבר וכמה זמן ייקח לנו להתרומם בחזרה על הרגליים ולהמשיך לחיות.
החוסן הזה - גם זו עובדה - הוא תוצר ישיר של חוויות העבר והאופן בו הצלחנו להתמודד עם משברים קודמים.
האם הורים שמגוננים על ילדיהם מונעים מהם לפתח יכולות?
אכן, קיים סיכון שהגנת יתר על ילדים, תמנע מהם להתנסות בחוויות קשות ולהתמודד עם תסכולים ומשברים – ניסיון חיים חיוני לבניית חוסן נפשי.
ילדים שהוריהם גוננו עליהם יתר על המידה, מנעו מהם התמודדויות חשובות בילדות וניסו "לסדר" עבורם את המציאות - עלולים להתמוטט במפגש הראשון עם משבר שההורים לא יכולים למנוע או לפתור עבורם.
יתרה מכך, מחקרים עדכניים מראים כי ילדים מתמודדים היום
עם רמות חרדה גבוהות בהרבה מאלו שאפיינו את הדורות הקודמים.
הממצאים הללו עולים בקנה אחד עם הנטייה להורות מגוננת יתר על המידה, שמשמעויותיה מחלחלות
לנפשו של הילד ויוצרות בה חששות, חרדות וחוסר ביטחון.
אז עד כמה לאפשר? ואיפה עובר הגבול בין הגנה להגנת יתר?
נדמה שההורות בימינו, מודעת ומתקדמת, התרחקה במידה רבה מההורות האינסטינקטיבית של הדורות הקודמים.
רוב ההורים שקוראים מאמר זה גדלו בעולם שבו לילדים היתה האפשרות להתנהגויות שהיום נחשבות מסוכנות מדי – קפיצה מעצים ומספות, הליכה לבד ברחוב, יציאה מבית מבלי שידוע להורים איפה הילד נמצא ומתי בדיוק הוא חוזר.
היו חסרונות בהורות של אז, אבל היא בלי ספק גידלה ילדים המודעים יותר ליכולותיהם.
ההורות המודרנית, מגוננת מאוד על הילדים ובכך מונעת מהם התנסויות רבות ערך.
איך מסייעים לילד לפתח יכולות?
המפתח להחלטה כיצד להגיב כאשר הילד עומד לעשות משהו שנראה לנו מסוכן, הוא לעצור לרגע ולנסות לאמוד את הסיכון הממשי.
גם אם אכן קיים סיכון מסוים ומדובר בסיכון קטן - רצוי לא לבלום את הילדים ובטח לא להפחיד אותם ולגרום להם להפסיק לנסות. במקום זה, עדיף לתת להם תמיכה וסיוע (לעיתים גם פיזי) במהלך ההתנסות ולשדר להם שאתם מאמינים בהם וביכולות שלהם.
חשוב להבין שאין בדברים הללו משום המלצה למתן חופש מוחלט לילד, כולל בהתנהגות חדשה או כזו שיש בה סיכון.
ההורים בהחלט צריכים להיות בסביבה, לפקח, לשמור ולהציע עזרה במידת הצורך – ויחד עם זאת לאפשר לילדים, ככל שניתן, לנסות וללמוד את כוחם מול העולם:
לפחד, ליפול, להישרט ולקום מחדש. כמו בחיים.
