במצב הנוכחי עולה השאלה - מה זה נורמלי?

עבר מעל חודשיים, ההלם הראשוני עבר וכל אחד לאט לאט מוצא את הדרך שלו להתמודד עם המצב.

בשבועות האחרונים אני שומעת הרבה את השאלה: "זה נורמלי?" זה נורמלי שאני כל הזמן בוכה? זה נורמלי שאני לא מצליחה לבכות? זה נורמלי שאני רואה חדשות? זה נורמלי שאני לא רואה חדשות? זה נורמלי שבשיחה על הטבח סיפרתי בדיחה? זה נורמלי שאני טסה לחו"ל עכשיו? זה נורמלי שאני לא מצליח להתרכז בכלום?

מה זה נורמלי בכלל? בטח בימים כאלה.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאין נורמלי. יש מה שעוזר, מה שמחזיק, מה שנותן תחושה של שפיות ויציבות. ויש מה שמערער, מבלבל, מחליש. אנחנו רוצים להעצים את הראשון ולצמצם את השני.

האיזון בין מה שעוזר למה שמחליש הוא ייחודי עבור כל אחד. אין מתכון שנכון לכולם. יש אנשים שעבורם צפיה בחדשות היא דרך להרגיש שליטה וודאות, ויש אנשים שעבורם אותה התנהגות בדיוק היא דרך לשקוע בתהום של ייאוש וחרדה.

על החשיבות של קשיבות לעצמנו

חשוב שנהיה קשובים לעצמנו. ממה שאני רואה, הרבה פעמים השאלות סביב הנורמליות צצות בגלל תגובה של האנשים האחרים בסביבתנו. כולנו נוטים להשוואה חברתית. האם אני כמו כולם? וחלקנו גם נוטים להגדיר כל דבר שמאפיין אותנו כנורמלי, וכתוצאה מכך, כל דבר ששונה – כלא נורמלי. מעין אגוצנטריות כזאת. אם אני מסתירה מהילדים שלי את התכנים הקשים ביחס לנרצחים וחטופים, אז כל הורה שכן משתף את הילדים שלו (גם אם בצורה מותאמת), הופך למטורף שמסכן את בריאותם הנפשית של ילדיו.

אם במשפחה שלנו החלטנו שהחיים ממשיכים, אז כל משפחה שלא חוגגת עכשיו חגים וימי הולדת, נכנעה לטרור. אם אני מתרכז בעבודה ומשקיע בה שעות כדי לשמור על השפיות, אז מי שלא מסוגל לתפקד באותה יעילות הוא חלש אופי. הרבה פעמים מסרים כאלה מועברים לנו על ידי האנשים הכי קרובים – בני זוג, הורים, אחים.

דוגמה אחת. הפרטים ומרכיבי הסיפור שונו כמובן, כדי לא לאפשר זיהוי. אישה צעירה, אמא לשתי בנות קטנות. אכולת אשמה בגלל שהיא "אמא רעה" – לא מצליחה לשחק עם הילדות, פוחדת לצאת איתן לגן שעשועים, לא מקדישה להן מספיק זמן. היא גם "כפויית טובה", כי בעלה בבית, בזמן שבעלים של נשים רבות במילואים, והיא מרגישה קושי להתקרב אליו. בנוסף לזה, היא גם "היסטרית" – היא בוכה הרבה, לא מסוגלת לראות חדשות ומבקשת שלא לדבר על הנושא בנוכחותה. למה היא חושבת על עצמה את הדברים האלה? כי הם נאמרו לה, לפעמים באופן ישיר, ולפעמים במרומז. על ידי אמא שלה, שגם בתנאים קשים "תמיד" מצאה זמן בשביל הילדים שלה. על ידי חברה שדואגת מאוד לבעלה ומרימה גבה כששומעת על הקשיים בזוגיות של חברתה. על ידי חמותה שמודאגת מכך שהיא עלולה "להפחיד את הילדות" עם כל הבכי שלה. אם נבדוק עם האישה הצעירה את מה שקורה לה מתחת לתויות שהיא מדביקה לעצמה, נראה שלפחות חלק מההתנהגויות שלה מקלות עליה ומאפשרות לה לשמור על איזון שטוב עבורה. צמצום המשחק עם הבנות מאפשר לשמור אנרגיה נפשית להמשך התפקוד. הבכי עוזר לשחרר את המועקה הכלואה בפנים. הימנעות מחדשות מווסתת את רמת החרדה. זה עוזר לה, זה טוב בשבילה, אבל היא מרגישה שזה לא נורמלי בגלל המסרים שהסביבה שלה משדרת לה, גם אם מסרים אלה באים ממקום חיובי של רצון לעזור. ותחושת ה"לא נורמליות" רק מגבירה את המצוקה. כי לא רק שהמצב נורא, מסתבר שגם אני לא בסדר. ואם אני לא בסדר, איך אוכל לעבור את התקופה הקשה?

אז איך כדאי להתמודד עם המצב?

אני מזמינה אתכם להסתכל על מה שאתם עושים, ולא עושים, על דרך התמודדות. דרך, שייחודית רק לכם.

לא תמיד נכון להתבונן בה דרך העיניים של אנשים אחרים, כי מה שעוזר להם לאו דווקא יכול לעזור לנו.

ואז לנסות להבין: מה זה עושה לי? האם זה מקל עלי? לטווח הקצר? לטווח הארוך? האם זה מרגיע? האם זה מלחיץ? האם זה מקרב אותי לאנשים שאני נהנה מחברתם?

ולפי התשובות לשאלות אלה להחליט האם התגובות שלי "נורמליות". מה שעוזר - משמרים.

מה שעוזר לטווח הקצר אבל מזיק לטווח הארוך – מנסים לשנות בהדרגה.

ומה שמפריע – נפרדים ממנו תוך פיתוח דרכי התמודדות טובות יותר.

ד"ר ליאת יכניץ
דוקטור לעבודה סוציאלית, מרצה בכירה