למה אנחנו לא מדברים על אבל קולקטיבי?

אבל קולקטיבי הוא תהליך רגשי וחברתי, שבו קהילה רחבה מתמודדת עם תחושות אובדן ואבל בעקבות אירועים טראומטיים או משברים לאומיים. לתופעה של אבל קולקטיבי יש השלכות פוטנציאליות על הזהות המשותפת של הקהילה אשר חוותה את האובדן והוא עלול להוביל למשברי זהות, לאובדן ערכים ולשינויים באידיאולוגיה.

אנו טוענים כי אירועי השבעה באוקטובר וכל מה שהתרחש בישראל מאז ועד היום, יצרו אבל קולקטיבי שלא מדובר די הצורך.

אבל קולקטיבי כזה, לצד סכנותיו, טומן בחובו גם פוטנציאל ליצירת לכידות חברתית מחודשת ואף מחוזקת ביחס לעבר ולכן חשוב להבין אותו ולדבר עליו.

השפעות של טראומה לאומית על זהות קולקטיבית

טראומה קולקטיבית עלולה לגרום למשבר זהות עמוק בקרב חברי הקהילה, אשר חוותה את האירוע הטראומטי. משבר זהות כזה מתבטא בדרך כלל בתחושות של פיצול פנימי ואובדן דרך. חברי הקהילה עשויים לחוות ערעור על תפיסת העצמי הקולקטיבית, תוך שאילת שאלות מהותיות לגבי מהות החברה, תפקידם בה, ומשמעות קיומם.

תסמינים נוספים של טראומה קולקטיבית עלולים לכלול:

* פגיעה בלכידות החברתית ובתחושת הקהילתיות.
* קושי בגיבוש זהות קולקטיבית חדשה ומותאמת לשינויי המציאות.
* עלייה באינדיבידואליזם וירידה במחויבות לערכים משותפים.
* אתגרים ביצירת שינויים חברתיים, בהיעדר מסגרת אידיאולוגית מאחדת.

לתופעה הזו יש אפילו שם – "שכול תרבותי" והיא עלולה להניע תהליכים של ניכור מערכים וממסורות מוכרות ואפילו לפירוק חברתי.

גם בישראל שלאחר אירועי הטבח בדרום והמלחמה המתמשכת מאז, ניכרים תהליכים דומים וחלקים גדולים באוכלוסייה שואלים את עצמם שאלות אודות מערכת היחסים שלהם עם המדינה, עם הצבא ועם סמלים לאומיים נוספים.

עם זאת לא הכל שחור

למרות ההשלכות השליליות הפוטנציאליות, טראומה קולקטיבית עשויה גם להוביל ליצירת ערכים, נורמות וסמלים משותפים חדשים, המהווים בסיס לתרבות מחודשת או משוחזרת. הכאב והסבל המשותפים יכולים לחזק את הלכידות החברתית ולעצב מחדש את הזהות הקולקטיבית, תוך יצירת תחושת שייכות ומשמעות מחודשת, שונה מזו שהיתה בעבר ולעיתים אף טובה וחזקה יותר.

תהליך כזה, של התחדשות, נשען על יכולתה של הקהילה להתאושש ולקום מחדש, גם מול אתגרים משמעותיים המאיימים על זהותה הקולקטיבית.

המימד הרגשי באבל קולקטיבי

אבל לאומי מאופיין במגוון רגשות עוצמתיים, המשותפים לחלקים רחבים באוכלוסייה - עצב עמוק, כעס, חרדה, ולעיתים אף תחושות של אשמה או בושה בגין האירועים שהתחוללו.

בניגוד לאבל אישי, באבל לאומי הרגשות מתעצמים ומועצמים על ידי החוויה הקולקטיבית, כאשר התקשורת והרשתות החברתיות משחקות תפקיד מרכזי בהפצה ובהעצמה של הרגשות הקשים.

בדומה לאבל אישי, גם באבל קולקטיבי, לרגשות המורכבים יש תפקיד וחשיבות בתהליך ההחלמה:

* הם מסייעים בחיזוק הזהות הקולקטיבית ותחושת השייכות שנפגעו.
* מהווים מנגנון המקדם התמודדות עם הטראומה הלאומית ומסייע לה.
* מניעים לפעולה ולשינוי חברתי – במקרה של מלחמת חרבות ברזל, ראינו היטב כיצד האבל הקולקטיבי הניע אנשים רבים לעשייה, להתנדבות ולתרומה לנפגעים.
* משמשים כאמצעי לזיכרון והנצחה של האובדן הלאומי, שנחווה על ידי הקהילה כולה.

באופן טבעי, הרגשות באבל קולקטיבי עשויים להשתנות לאורך זמן, כאשר אנשים חוזרים לשגרת חייהם ונוצר מרחק מאירועי הטראומה המקורית. במרבית המקרים, גלים של הרגשות העוצמתיים המקוריים יצופו מחדש בימי זיכרון או במועדים לאומיים משמעותיים.

הקשר בין המצב הנפשי הקולקטיבי למצב הנפשי האישי

בישראל, מאז ומעולם, המצב הרגשי האישי קשור באופן הדוק למצב הקולקטיבי והלאומי.

לא לחינם אנו רואים עלייה ניכרת בפניה לסיוע נפשי ובצריכת תרופות לטיפול בדיכאון וחרדה, בחודשים שמאז פרוץ המלחמה, גם אצל אנשים שלא נפגעו באופן ישיר.

השפעות אישיות של האבל הקולקטיבי עלולות לבוא לידי ביטוי במצוקה נפשית, בפגיעה ביחסים המשפחתיים והחברתיים מתוך התכנסות של כל פרט במצוקתו בפרטית, בתחושת בדידות ובתחושה של פסימיות לגבי העתיד.

אמפתיה היא המפתח לצמיחה מתוך משבר

כפי שראינו, משבר טומן בחובו גם הזדמנות ופוטנציאל לצמיחה והתחדשות – אישית ולאומית.

בישראל שלאחר פרוץ המלחמה, תחושת האמפתיה העמוקה לנפגעים והסולידריות החברתית היו אלו שעזרו לרבים להתמודד עם האבל הקולקטיבי ולבחור השקיע את האנרגיה הפיזית והנפשית בניסיון לחזק את החוסן הלאומי, ודרכו את החוסן האישי.

נדמה שכיום אנו מצויים בתקופת מבחן, שבה לא ברור האם פנינו לחידוש הסולידריות וליצירת ערכים חברתיים משותפים ומחודשים, או לתהליכי התפרקות חברתית, שבלי ספק מהווים את התוצר הגרוע ביותר האפשרי לטראומה לאומית ולאבל קולקטיבי.