רומינציה יכולה להיות מאוד מתעתעת כי היא גם גורמת הנאה בטווח הקצר, אך גורמת לסבל ודכדוך בטווח הארוך
לצאת מהלופ - רומינציות בטיפול: שילוב בין הבנה דינאמית לכלים קוגניטיביים , בחינה והעמקה בגישה שמתבוננת על מטא חשיבה והסתרת הכאב
נרקיס (שם בדוי), אשת קריירה מרשימה בת 33, הגיעה לטיפול לאחר פרידה קשה מבן זוגה.
שבועות לאחר מכן, היא מביאה לפגישה את מחשבותיה סביב הפרידה. השיח מתנהל על נושאים חשובים שמעסיקים אותה, על דפוסים שהיא חוזרת עליהם במערכות יחסים. נרקיס היא אישה מרשימה וחכמה, ותוך כדי השיחות אני מרגישה שהנושא האמיתי "חבוי" והשיח נותר שטחי. מחלחלת בי ההרגשה שאין לי גישה לעולמה הפנימי מעבר למילים ולתובנות העמוקות שהיא מביאה.
המחשבות ממשיכות והנושא מתחלף כאשר היא מתחילה לדבר על האפשרות לעבור דירה, ושוקלת כיצד ומתי זה יסתדר עם התוכניות שלה ועם הקריירה. גם לגבי הקריירה היא מתחילה להטיל ספק, והשיח הזה ממשיך מנושא לנושא, משאלה לשאלה.
במהלך הפגישה אני מנסה להבין יותר מה קורה לה, להיות איתה, להקשיב לה, לנסות לעבוד איתה. אך כל אותו זמן עלו בי אסוציאציות חופשיות של מערבולת; ממש פיזית הייתה לי סחרחורת. לאחר מכן עלתה בי אסוציאציה של נסיכה שמחפשת יציאה מהמבצר, וכשהיא סוף סוף חושבת שהיא מצאה את הדרך, שער גדול ועתיק יורד וחוסם לה, את הדרך, עד שהמבצר נראה כמו מבוך, צר והיא הולכת בו במעגלים. אוגדן במאמרו השלישי האנליטי (אוגדן 1996) מזמין אותנו המטפלים, שים לב לאסוציאציות החולפות במוחנו בעת הטיפול, בקשר למטופל מסוים.
באחד הבקרים מצאתי את עצמי חושבת על נרקיס, אופן השיחה ותחושת התקיעות עם נרקיס הטרידו אותי, חוסר אונים מכך שאין התקדמות בשיחותינו האחרונות, בייחוד שמדובר בבחורה העמוקה ואינטיליגנטית, לא נתנו לי מנוחה. בעודי שוקעת במחשבות אלו, מתעמקת בהן ולא מגיעה לפתרון.
הבנתי שני דברים:
1. אני שוב חווה את אותה העברה שנרקיס מדברת עליה, אני חווה את אותן אסוציאסיות
2. בגלל שנרקיס אישה "מוכוונת טיפול" פספסתי את המובן מאיליו, לא התוכן בשיחה הוא החשוב.
בפגישה הבאה פתחתי כך- "היום לא נדבר על המה נדבר על האיך."
:את יודעת" אמרתי, "אני רוצה להזמין אותך רגע התרחק מהתוכן שאת מביאה בואי נתבונן באופן החשיבה ולא על התוכן".
המשכתי, תהליך זה נקרא "מטא חשיבה", בו אנחנו מסתכלים על הדרך שבו המטופל חושב ולא על מה שהוא חושב שכן התוכן מתחלף אך אופן החשיבה הזה לא מוביל את המטופל לשינוי.
נרקיס הייתה מופתעת, הצגתי לה את האסוציאסיות שחלפו בי הסברתי לה מהי רומינציה . מטפלים מכירים את המראה הזה, כמו נורה, שנדלקת בעיני המטופל כשנופלת תובנה. וזה בדיוק מה שקרה לנרקיס. היא הודתה שהיא כבר תקופה "טובעת בתוך הראש שלה".
רומינציה (rumination)
הרומינציה חוויית חשיבה חוזרת, חזרתית ומעייפת – לרוב סביב חוויות מהעבר:
"מה אמרתי", "איך הייתי צריכה להגיב", "למה זה קרה לי", "מה לא בסדר בי" למייטיבי לכת- מה זה אומר על הילדות שלי ועל הקשר עם אמא שלי ועל ההורוות שלי..".
על פניו, זו נראית כמו "חשיבה מעמיקה". בפועל, היא לרוב לא מובילה לפתרון – אלא לתחושת תקיעות, עצב, ייאוש. המחקר מראה כי רומינציה היא אחד הגורמים המרכזיים להארכת מצבי דיכאון וחרדה (Nolen-Hoeksema, 2000) ונפוצה יותר אצל נשים.
למה רומינטציות הן כל כך חזקות?
רומינציה יכולה להיות מאוד מתעתעת כי היא גם גורמת הנאה בטווח הקצר, אך גורמת לסבל ודכדוך בטווח הארוך. המוח לא מוצא תשובה. אבל הוא לא מוכן להניח, זה מייאש ואפילו מסוכן ועלול להוביל לדיכאון. אם לא מזהים את הדפוס הזה.
במודל הקוגניטיבי , הרומינציה נתפסת כהתנהגות קוגניטיבית שנועדה להימנע מהתמודדות ישירה עם רגש – ובעצם, משמרת את הסבל (Beck, 1979)
ומה אומרים בACT?
בגישת (Hayes, Strosahl & Wilson, 2012), הרומינציה מזוהה כ"התנתקות קוגניטיבית" – רגע שבו האדם נלכד בתוך התוכן של המחשבות, במקום לראות אותן כתופעות חולפות.
ACT לא מנסה להפסיק את הרומינציה בכוח – אלא מאפשרת לתרגל מרחק ממנה, להכיר בקיומה, ולהחזיר בחירה על ידי החצנה של החשיבה בעזרת ניסוח משפטים כמו לדוגמה:
,"-אני לא חייבת ללכת אחרי כל מחשבה."-
-"אני יכולה להרגיש כאב – מבלי לנהל איתו שיחה אינסופית."
התרגלנו בעולמנו לחשוב שככל שנחפור ונעבד כך יותר טוב או ככל שנסיח את דענו אנחנו מדחיקים ולהדחיק זה רע.
אבל כשזה נוגע לרומנציות זה בדיוק הפוך- הרומנציות משאירות אותנו פאסיביים, עלולות לפגוע במצב הרוח ובעיסעם שלנו ע האחרים ובערך העצמי, ככל שנמשיך להעמיק בתוכן.
אז מה כן אפשר לעשות
לזהות את רומינציה בזמן אמת זה התרגול הכי מאתגר והכי חשוב.
משפטים כמו "עוד פעם אני חופרת בזה", "אני כבר לא נוכחת כאן" – הם רמזים.
לתת שם למה שקורה לי עכשיו
"אני שמה לב שהמוח שלי שוב מנסה למצוא פתרון לכאב."
לבחור פעולה לפי ערך
במקום להגיב לרומינציה, לעצור רגע, לשאול: מה חשוב לי עכשיו?
לפעמים זו נשימה. לפעמים מוזיקה. לפעמים פשוט להרגיש, בלי לחפש תשובה..
לא להילחם בה – להרחיב את המרחב הפנימי
ככל שאנחנו מתרגלים להיות עם מחשבות מבלי להיאבק – הן מאבדות כוח.
אפשר לתרגל פעולה -כל פעולה שתסיח את דעתינו או תקדם אותנו לפתרון
זאת יכולה להיות פעולה פשוטה כמו יציאה הליכה, בישול, קריאה, שיחה עם חברה, כל דבר שעוצר את הרומינציה וגם תומך בך או מקדם אותך למצוא פתרון לבעיה.
לכתוב כדי להחלים
פרופ' פניבייקר מאוניברסיטת טקסס הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום. הוא מצא כי כתיבה חופשית, על חוויות רגשיות, יש בכוחה להפחית חרדה ודיכאון, לשפר את המערכת החיסונית לשפר מדדים של רווחה נפשית ופיזית ולעזור עיבוד טראומות (Pennebaker, 1997).
המלצה נוספת היא לתרגל כתיבה כתיבה מאפשרת לנו רפלקציה והתבוננות על המחשבה, היא יוצרת הרחקה ואפשרות לעיבוד המחשבה, בדיוק ההפך מלשקוע ברומנציות.
גישות טיפוליות כמו CBT ו-ACT
* בגישות קוגניטיביות התנהגותיות (CBT), כתיבה משמשת ככלי לבירור מחשבות אוטומטיות, זיהוי דפוסים קוגניטיביים שליליים וכתיבת תסריטים חלופיים.
* ב-ACT (טיפול בקבלה ומחויבות), כתיבה יכולה לשמש ככלי להפרדה בין "האני החושב" ל"אני הצופה", ולחקור ערכים פנימיים והתמודדות עם כאב רגשי ממקום של קבלה.
ספויילר- לגלול זה לא הפתרון
צפייה במסך היא פעולה פאסיבית. בדיוק כמו לשקוע ברומיציות, הפאסיביות הזאת, גם היא יכולה להוביל למחשבות מדוכדכות ודיכאון. כדי לצאת מהנבירה עלינו לבחור פעולה. ולא להחליף פעולה פאסיבית בפעולה פאסיבית אחרת.
לסיכום
במאמר זה ניסיתי להראות איך עולם ההעברה הינאמי יכול להתחבר לגישה הקוגניטיבית התנהגותית המסר במאמר זה הוא שרומינציה היא לא אויב – היא סימן. סימן שמשהו כואב, לא פתור, מבקש תשומת לב.
אבל לא כל שיחה פנימית מרפאת. לפעמים, דווקא ההסכמה להפסיק "לדבר" עם הכאב – ולהיות איתו בשקט, היא שמביאה ריפוי.או לחליפין לנסות לפעול כדי להתקדם לעבר הפתרון
מאת:
רעות שמש
MSW מטפלת בגישת CBT
מראי מקום:
Beck, A. T. (1979). Cognitive therapy and the emotional disorders. Pengu.
Nolen-Hoeksema, S. (2000). The role of rumination in depressive disorders and mixed anxiety/depressive symptoms. Journal of Abnormal Psychology, 109(3), 504–511.
Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and Commitment Therapy: The Process and Practice of Mindful Change. Guilford Press.
Pennebaker, J. W. (1997). Opening Up: The Healing Power of Expressing Emotions
Ogden, T. H. (2004). The Analytic Third: Implications for Psychoanalytic Theory and Technique Psychoanalytic Quarterly, 73(1), 167–195
