במאמר זה אנו מבקשים לבחון את האתגרים הנפשיים הנלווים לגדילה במציאות הישראלית המורכבת, אתגרים שהתחדדו עוד יותר בעקבות אירועי השבעה באוקטובר
״זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד" - שורות הפתיחה של השיר "להיות כאן ילד" (מילים: יערה שב, לחן: מירון מינסטר) מהדהדות ברבים מאיתנו.
השיר מתאר את המורכבות שבחוויית הילדות וההתבגרות בישראל, עם המציאות הביטחונית והפוליטית המתמדת, כשילדים צריכים "לשמוע חדשות בכל חצי שעה".
מילים אלה קיבלו משמעות עמוקה ונוקבת יותר בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, שהגבירו את המורכבות והאתגרים הרגשיים העומדים בפני ילדים (ומבוגרים) הגדלים וחיים במציאות הישראלית.
גם ללא המציאות של השנה וחצי האחרונות, כעובדים סוציאליים העובדים עם מתבגרים ומבוגרים, אנו עדים לעתים קרובות לאופן שבו קשיי הילדות מעצבים את חווית החיים בבגרות. אנו רואים כיצד דפוסים שהתפתחו בילדות ממשיכים להשפיע על המטופלים שלנו גם בשלבים מאוחרים יותר בחייהם.
במציאות הישראלית, אתגרים אלה מעוצבים לא רק על ידי האתגרים הייחודיים לחיים במדינה שלנו, אלא גם על ידי מערכות חינוך וחברה שמחמיצות את פיתוח הכישורים הרגשיים והחיבור ל"עצמי האותנטי", כישורים החיוניים לרווחה נפשית ארוכת טווח.
במאמר זה אנו מבקשים לבחון את האתגרים הנפשיים הנלווים לגדילה במציאות הישראלית המורכבת, אתגרים שהתחדדו עוד יותר בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. זאת ועוד, מעבר לקשיים הייחודיים של התקופה הנוכחית, אנו מזהים דפוסים ארוכי טווח בחינוך ובחברה הישראלית שמשפיעים על ההתפתחות הנפשית של ילדינו. אנו נתמקד בשאלה כיצד הדגשים החינוכיים והתרבותיים שאנו מטמיעים בילדינו משפיעים על התפתחותם לאורך שנים, ונבחן האם המיקוד בהישגיות, בציונים ובהצלחה אקדמית וכלכלית ("סטארטאפ ניישן״ וכו'), בא על חשבון כישורים מהותיים לרווחתם הנפשית.
הפער בין החוץ לפנים: מקרי מבחן מהקליניקה
נציג שלושה מקרים מהקליניקה (בשמות בדויים וטשטוש פרטים מזהים לצורך שמירה על פרטיות המטופלים) שממחישים את המורכבות של הקונפליקט הפנימי והקושי בזיהויו:
אופק, בן 28, הגיע לטיפול לאחר שחש ריקנות למרות שהשיג את כל מה שחונך לשאוף אליו: תואר ראשון בהצטיינות, משרה יוקרתית ורווחית כמתכנת בחברת הייטק, ומערכת יחסים יציבה עם בת זוג "מוצלחת". אופק סיפר שהוא מרגיש כאילו הוא חי חיים שאינם שלו, והוא לא מזהה מה באמת עושה לו טוב. במהלך הטיפול התברר שאופק מעולם לא למד להקשיב לרצונות שלו, אלא פעל תמיד לפי מה שנתפס כ"נכון" ו"מוצלח" בעיני משפחתו והחברה סביבו.
שירה, בת 26, הגיעה לטיפול במשבר זהות לאחר פרידה מבן זוג. שירה, שגדלה כ"ילדה המושלמת" – תלמידה מצטיינת, חברותית, בעלת חזות מטופחת ועומדת במודל היופי לפי הסטנדרטים החברתיים – מצאה את עצמה יום אחד ללא מושג מי היא באמת. היא בחרה קריירה לפי ציפיות הוריה, יצאה עם גברים שנתפסו כ"מתאימים" ובנתה חיים שנראים טוב מבחוץ, אך ריקים מבפנים. "אני מרגישה שאני חיה תפקיד״, אמרה, "אבל אין לי מושג מי אני באמת.”
הדס, בת 36, שיתפה בפגישה טיפולית על תחושת האכזבה העמוקה שהיא חשה. "כל החיים שלי ניסיתי להיות ילדה טובה – ללמוד, להוציא ציונים גבוהים, לעשות מה שמבקשים ממני בבית ובבית הספר. הבטיחו לי שאם אהיה תלמידה טובה ואשקיע, זה ישתלם ובסוף יהיה לי טוב.” כעת, כשכבר גדלה, עשתה את כל המצופה, סיימה את לימודיה, בנתה קריירה מרשימה כעורכת דין, היא מתארת תסכול גדול כשנוכחה לגלות שלמרות מאמציה והישגיה המרשימים עדיין לא טוב לה. ההבטחות לא הוכיחו את עצמן.
שלושת המקרים הללו מדגימים את מה שאנו רואים יותר ויותר בקליניקה: מבוגרים שהצליחו לבנות לעצמם מעטפת חיצונית מרשימה לפי כל קנה מידה חברתי, או שהלכו בתלם והאמינו בהבטחות החברתיות, אך מוצאים את עצמם בבגרותם מנותקים מהקול הפנימי שלהם, מה"ילד\ה" שבהם – במובן של החיבור לעצמי האותנטי.
כיצד "קשה להיות פה ילד"
השיר "להיות כאן ילד" עוסק בקושי לגדול במציאות מורכבת, אך למרות זאת מסתיים בתקווה: "וכאן אני יכול למרות, למרות הכל, גם לחייך גם לחלום וגם לגדול". אולם האם אנחנו באמת מאפשרים לילדינו לגדול במובן המלא והעמוק של המילה?
אנו רואים כיצד הקושי להיות ילד, בעיקר בהקשר של מערכות חינוך וחברה המדגישות הצלחה חיצונית, כמותית, יוצר דפוסים שמלווים את האדם לאורך שנים ולעיתים קרובות מובילים למצוקה נפשית בבגרות.
הילדים לומדים מגיל צעיר ש:
1. הערך שלהם נמדד בהישגים- ציונים, תחרויות, והצלחות חיצוניות הם המדד לערך עצמי.
2. להיות "טוב" משמעו להתאים לציפיות ולנורמה- לציית, להיות כמו כולם, לא לחרוג מהמסגרת.
3. הכרה חיצונית חשובה יותר מסיפוק פנימי- עדיף לזכות בהערכה מהסביבה מאשר בתחושת משמעות אישית.
4. להתעלם מאיתותים פנימיים- עייפות, חוסר עניין, או אי-נוחות (רגשית או פיזית) הם מכשולים שיש להתגבר עליהם, לא איתותים שיש להקשיב להם.
לאחרונה, מטופלת בת 17 התלוננה באוזנינו שהיא "השקיעה המון במבחן ובלמידה אליו ולכן מגיע לה ציון גבוה יותר". אמירה זו, שנראית תמימה לכאורה ואולי אפילו מוכרת ויומיומית, משקפת תפיסה עמוקה יותר: הערך העצמי שלה נמדד לפי הציון במבחן, וההשקעה שלה שווה רק אם היא מתוגמלת חיצונית. כבר בגיל 17 היא למדה שהעיקר הוא לא הלמידה עצמה, לא הסקרנות, ההתפתחות, ההנאה מהגילוי, ההבנה והידע, אלא ה"פרס" החיצוני, האישור או המדד- הציון. זוהי אותה תבנית חשיבה שתוביל אותה כנראה, במידה ותימשך, למסלול דומה לזה של אופק, הדס ושירה.
סוגיה זו מקבלת משנה תוקף בעידן הבינה המלאכותית (AI). כיום, כשכלים כמו ChatGPT ואחרים זמינים לכל, יש פרדוקס מעניין: בזמן שמערכת החינוך עדיין מתמקדת בשינון ובמבחנים סטנדרטיים, הטכנולוגיה כבר יכולה לבצע משימות אלו במהירות ובדיוק. מה שהטכנולוגיה אינה יכולה להחליף היא החוויה האנושית סביב הלמידה - ההתרגשות מתגלית חדשה, הסיפוק מפתרון בעיה מורכבת בכוחות עצמך, המשמעות האישית שמתפתחת מהתהליך עצמו. הבינה המלאכותית יכולה להיות יצירתית, ביקורתית ואף לדמות אמפתיה, אך אינה חווה את הרגשות שמלווים את התהליך האנושי. במקום למדוד את התלמידים לפי איכות התוצר או הפתרון, שבעידן הנוכחי יכולים להיות מושגים באמצעים טכנולוגיים, בשלה העת למקד אותם בהקשבה פנימה- לזהות מה מרגש אותם, מה מעורר את סקרנותם, ומה מעניק להם תחושת משמעות וסיפוק אישי.
מה היה נחסך אילו היינו מחנכים אחרת?
בעבודתנו הקלינית אנו עדים באופן עקבי לקשיים נפשיים שמקורם בפער בין המעטפת החיצונית לבין הקול הפנימי. אנו רואים שרבים מהקשיים הנפשיים שאנו כמטפלים פוגשים בקליניקה – כמו תחושות ריקנות, חוסר משמעות, ניתוק מהעצמי וקושי בקבלת החלטות אותנטיות – היו יכולים להצטמצם אילו החינוך שלנו היה מתמקד פחות במרדף אחר הישגיות חיצונית ויותר בפיתוח מיומנויות פנימיות. המקרים של הדס, שירה ואופק ממחישים את המחיר הנפשי של התנתקות מהקול הפנימי, ומובילים אותנו לשאול: מה היה נחסך מהם אילו היינו מחנכים אחרת?". למעשה, אנחנו טוענים כי מצבים אלו היו יכולים להימנע, או לפחות להצטמצם משמעותית, לו מערכת החינוך שלנו הייתה מתמקדת יותר בפיתוח כישורים רכים (soft skills) כמו:
1. תקשורת מקרבת- היכולת לתקשר בכנות ואמפתיה, לבטא צרכים ורגשות
2. הקשבה פנימית- היכולת לזהות, להקשיב ולכבד את הקול הפנימי, הרצונות והצרכים האישיים
3. גמישות פסיכולוגית- היכולת להכיל מורכבות, עמימות וסתירות פנימיות
4. חוסן רגשי- היכולת להתמודד עם קשיים ואכזבות ותסכולים ללא ערעור תחושת הערך העצמי
5. רווחה נפשית כערך- תפיסה שהאיזון הנפשי, השמחה והמשמעות האישית הם ערכים חשובים לא פחות מהישגים אקדמיים או חומריים
במקום זאת, מרבית מערכות החינוך שלנו עדיין מדגישות הישגיות, תחרותיות, היררכיה, מדידה, וציות לסטנדרטים חיצוניים על פני הקשבה פנימית, אותנטיות ורווחה נפשית. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לשאוף לציון מושלם במבחן, אבל לא לשאוף להבנה עמוקה, לסקרנות או להנאה מהלמידה עצמה, להפקת ערך מהידע והחשיבה או הטלת הספק בפני עצמם.
אנו רואים יותר ויותר איך חינוך זה "מקלקל" במובן שהוא מייצר בוגרים המנותקים מעצמם, מצרכיהם האמתיים ומערכיהם האישיים. בוגרים אשר לעיתים קרובות מוצאים את עצמם במשבר, או כפי שהדס תיארה זאת: "אני מרגישה שהבטיחו לי שאם אעשה הכל נכון זה ישתלם ויהיה לי טוב. אני עמדתי בצד שלי בהסכם והעולם לא״.
לשחק לפי הכללים הפנימיים - תהליך השחרור בטיפול
אחת המטרות המרכזיות בעבודה הטיפולית היא ללמוד "לשחק לפי הכללים הפנימיים" או לחילופין להשתחרר מהכללים החיצוניים- להשתחרר מהמעטפת החיצונית ולהתחבר מחדש לקול הפנימי. מטרה זו מהדהדת את מושג האותנטיות שהודגש על ידי פילוסופים והוגים מתחום הפסיכולוגיה וההומניזם.
מרטין היידגר (Heidegger), הפילוסוף הגרמני, דיבר על האותנטיות (Eigentlichkeit) כמצב שבו האדם חי באופן הנאמן למהותו האמיתית, להבדיל מחיים "לא-אותנטיים" המוכתבים על ידי הציפיות של "האחרים" (Heidegger, 1962). לפי היידגר, רוב בני האדם חיים באופן לא-אותנטי, כלומר, הם מאמצים את הערכים, האמונות וההתנהגויות של החברה בה הם חיים מבלי לבחון אותם באופן ביקורתי ולהחליט בעצמם אם אלו באמת משקפים את מהותם. תהליך הטיפול מזמין את המטופל לבחינה ביקורתית של הדרך בה הוא חי ולהתעמת עם האפשרות לחיים אותנטיים יותר.
בדומה, קארל רוג'רס (Rogers, 1961) הדגיש את חשיבות ה"עצמי האמיתי" (True Self) בתיאוריית הטיפול ממוקד האדם שלו. הוא טען שכאשר אנשים גדלים בסביבה שמעניקה להם "הערכה חיובית בלתי מותנית", הם מסוגלים לפתח תחושת עצמי אותנטית. לעומת זאת, כאשר הערכה ואהבה ניתנות בתנאי (כגון: "אני אוהב אותך כשאתה מצליח בלימודים", גם אם רק במשתמע, בהתנהגות ולא באמירה מפורשת), נוצר פער בין ה"עצמי האמיתי" ל"עצמי האידיאלי" - עצמי שנבנה כדי לזכות באהבה והערכה חיצונית.
גם דונלד ויניקוט (Winnicott, 1965), פסיכואנליטיקאי בריטי, הבחין בין ה"עצמי האמיתי" (True Self), ל"עצמי הכוזב״ (False Self). ה"עצמי הכוזב" מתפתח כתגובה לכשל אמפתי של הסביבה, כאשר הילד לומד להסתיר את צרכיו האמיתיים ולהציג "מסכה" שתזכה בהערכה ואישור. לעומת זאת, ה"עצמי האמיתי" מייצג את הפוטנציאל האותנטי והספונטני של האדם.
תהליך השחרור בטיפול כולל מספר שלבים מרכזיים (אשר אינו לינארי, יכול להתקיים גם בסדר שונה ויכול להתקיים גם באופן חלקי):
1. זיהוי המעטפת החיצונית- הכרה בציפיות החברתיות, המשפחתיות והתרבותיות שהפנמנו והפכו לחלק מהזהות שלנו והסימון שלהן ככאלה. שלב זה דורש מודעות רפלקטיבית גבוהה, מה שארווין יאלום (Yalom, 1980) מכנה "התבוננות עצמית״ (self-observation), שבה האדם לומד להתבונן בעצמו ובדפוסי ההתנהגות שלו מנקודת מבט חיצונית, אבל כזו שעדיין שלו ולא של האחר.
2. חיבור מחדש לקול הפנימי- חקירה סקרנית של השאלות: מה באמת חשוב לי? מה גורם לי להרגיש טוב? מה המשמעות שאני מייחס/ת לחיי? בניסוחיו של ויקטור פרנקל (Frankl, 1959) שהגה את הלוגותרפיה, מדובר בחיפוש אחר המשמעות האישית. פרנקל טען שהשאיפה למצוא משמעות היא הכוח המניע המרכזי בחיי האדם, ומצוקה נפשית רבה נובעת מ"ריק קיומי" - היעדר תחושת משמעות אישית.
3. אימון בהקשבה פנימית- פיתוח היכולת להקשיב ולתת מענה לצרכים הפנימיים, גם כשהם סותרים ציפיות חיצוניות ואפילו כשצרכים פנימיים אלה סותרים האחד את השני. מיינדפולנס למשל, גישה שמקורה במסורות מהמזרח ואומצה על ידי פסיכולוגים כמו ג'ון קבט-זין (Kabat-Zinn, 2003), מציעה כלים יעילים לפיתוח מודעות פנימית מוגברת ויכולת להקשיב לגוף, לרגשות ולמחשבות ללא שיפוט.
4. בניית זהות אותנטית- גיבוש זהות שמשלבת בין הציפיות החיצוניות לבין הצרכים הפנימיים, באופן שמכבד את שניהם אך מעניק קדימות לקול הפנימי. שלב זה מזכיר את מה שאריק אריקסון (Erikson, 1968) הגדיר כ"סינתזה של הזהות"- היכולת לאינטגרציה של חלקים שונים ולעיתים סותרים של העצמי לכדי תחושת זהות מגובשת וקוהרנטית. חשוב לציין כי לא מדובר בהכרח בחזרה אל או "היזכרות" בזהות שהייתה קיימת בעבר, שכן במקרים רבות זו לא הספיקה כלל להיווצר ולהיות מוכרת. באותה המידה ניתן לבנות אותה מחדש כעת.
תהליך זה מורכב במיוחד כי הוא דורש התמודדות עם פחדים עמוקים - הפחד להיות שונה, הפחד לאכזב, הפחד מדחייה, ובעיקר - הפחד מהלא-מוכר והלא ידוע. לעיתים קרובות, המעטפת החיצונית, גם אם היא מגבילה ולא אותנטית, מספקת תחושה של ביטחון ויציבות. לעזוב אותה לטובת הלא-ידוע דורש אומץ רב, מה שעשוי להסביר מדוע, כדברי הפסיכולוג רולו מיי (May, 1975), "רוב האנשים מעדיפים את הוודאות של האומללות על פני האומללות של אי-הוודאות".
בטיפול, אנו עדים לתהליך זה שוב ושוב: מטופלים מתחילים לזהות את הקול הפנימי שלהם, לומדים להקשיב לו, ולאט לאט בונים חיים שמשקפים יותר את מי שהם באמת ולא את מי שלימדו אותם להיות. פעמים רבות תהליך זה אינו לינארי, אלא כרוך בהתקדמויות ונסיגות חוזרות, כיוון שהוא מעורר, כאמור, חרדה ופחדים רבים. אך ברוח התפיסה אותה אנחנו מציגים, לא מדובר בתהליך של השגת מטרה או כיבוש והצלחה, אלא התהליך בעצמו הוא המטרה, דרכו מתהווה הזהות האינדיווידואלית והאותנטית.
קושי מרכזי בתהליך זה, כפי שמתאר ארווין יאלום (Yalom, 2002), הוא ההכרה שהחירות לבחור מלווה תמיד באחריות אישית - אין עוד את מי להאשים כשאנו חיים לפי "הכללים" שלנו. מטרתנו כמטפלים היא ליצור מרחב בטוח שבו המטופל יכול לחקור את הפער בין ה"עצמי" האותנטי ל"מסכות" השונות שהוא עוטה, ולפתח אומץ לחיות חיים יותר אותנטיים, תוך לקיחת אחריות על חיים אלה, אך בשאיפה להפחית את האשמה שעלולה לצוף. כפי שמסכם זאת רוג'רס (Rogers, 1961): "להיות אמיתי עם עצמך ועם אחרים הוא אתגר, אך התוצאה - תחושת חיים שלמים ומלאים יותר - שווה את המאמץ."
הצעות למטפלים: כיצד לעבוד עם השפעות ארוכות טווח של חינוך "מקלקל"
כמטפלים, אנו ניצבים בנקודת מפתח - אנו מטפלים בהשלכות של חינוך שלא הדגיש מספיק את הרווחה הנפשית ואת החיבור לעצמי האותנטי. במילים פשוטות, אחרי שהמטופלים שלנו שרדו את מערכת החינוך והסביבה כולה, על כל הלחצים והדרישות שלה, תפקידנו לעזור להפשיט את השכבות שנבנו בהתאם לסביבה ולסייע ליצור ולתפור מעטפת מותאמת אישית. אנו מצרפים כמה דרכים באמצעותן אפשר לעשות את זה:
1. יצירת מרחב לחקירה עצמית ללא שיפוט- רבים ממטופלינו חיו כל חייהם תחת מערכות שופטות (הורים, מורים, חברה). הקליניקה צריכה להיות מרחב ייחודי של הקשבה וחקירה ללא שיפוט. שימוש בשאלות פתוחות וסקרניות, חקירה משותפת במקום קביעת מטרות, ערכים רצויים או יעדים (למשל, "מה עולה בך כשאתה חושב על הבחירה הזו?" במקום "למה בחרת ככה?"), והדגמה עקבית של קבלה לא-שיפוטית גם כשהמטופל מביע רגשות או מחשבות "לא מקובלים". הקשר האמפתי בפני עצמו מהווה מעין חוויה מתקנת במובן הזה. בנוסף ניתן וכדאי לעיתים אף להסביר ולציין זאת מפורשות- שבמרחב הזה ניתן לחשוף ולשתף גם את מה שמרחבים אחרים מתקשים לקבל. עבור מטופלים רבים הבנה זו לא תהיה אינטואיטיבית.
2. הכרה במקור הקושי- עזרו למטופלים להבין שההתנתקות מהעצמי האותנטי שלהם היא תוצר של תהליך חינוכי-חברתי רחב, ולא "תקלה" אישית שלהם. הנורמליזציה והמסגור של הקושי כפועל יוצא של מערכת חברתית רחבה, מפחיתים את הבושה והאשמה העצמית שרבים חשים. שימוש ב"הרחבת המיקוד״ (zooming out), דרך תיאור ופירוט של השפעות החינוך המסורתי, כדי להראות למטופל שהוא חלק מתופעה רחבה יותר.
3. תיקוף כאב האובדן- כאשר מטופלים מתחילים להבין שחיו חיים "לא שלהם", הם חווים לעיתים קרובות אבל עמוק על ההחמצה, על השנים שחלפו ועל ה"אני האמיתי" שלא זכה לביטוי. חשוב לתקף כאב זה כחלק הכרחי מתהליך הריפוי. ניתן לעשות שימוש ב"טקסים טיפוליים" כמו כתיבת מכתב פרידה לדרך החיים הישנה, ל"אני הישן" או לזהות הלא-אותנטית; או יצירת טקס סימבולי המסמל את האבל על מה שלא התממש.
4. אימון בהקשבה פנימית- עזרו למטופלים לפתח את היכולת להקשיב לקול הפנימי שלהם דרך תרגילים יישומיים בחיי היומיום. התחילו מהגוף והצרכים הבסיסיים ביותר: "מה אני באמת רוצה לאכול עכשיו?", "האם אני עייף או ערני?", "איזו פעילות באמת תעשה לי טוב היום?" והתקדמו בהדרגה לשאלות מורכבות יותר. אפשר להציע למטופלים לנהל "יומן הקשבה עצמית" שבו הם מתעדים פעם ביום רגע אחד (בתור התחלה) שבו הקשיבו לעצמם (או לא). במקרה של אופק, למשל, התחלנו מתרגילים פשוטים של הקשבה לצרכים יומיומיים. בניגוד להרגלו להתייחס לכל פעילות כאמצעי להשגת מטרה, הוא התחיל להקצות ערב בשבוע למשחק כדורסל עם חברים 'סתם בשביל הכיף' - צעד שנראה פשוט, ומבחינתו גם הרגיש מיותר בהתחלה, אך במהרה היווה עבורו שינוי משמעותי בהקשבה ובתגובה לקול הפנימי.
5. הבחנה בין קול חיצוני לקול פנימי- פתחו יחד עם המטופלים את היכולת להבחין בין מה שהם באמת רוצים לבין מה שהם חושבים שהם "צריכים" לרצות. תרגיל "השולחן העגול" - בקשו מהמטופל.ת לדמיין את "הקולות" השונים בתוכו (קול ההורה, קול החברה, הקול הביקורתי, הקול האותנטי) יושבים סביב שולחן, ולזהות מי מהם מדבר בכל רגע נתון. שימוש בשאלות כמו "מה היית בוחר לעשות אם אף אחד לא היה יודע על כך?" או "איך תרגיש עם ההחלטה הזו בעוד 10 שנים?" יכולות לסייע בהבחנה זו. עם שירה, תרגיל 'השולחן העגול' היה משמעותי במיוחד, ועזר לה להבחין בין הקול של הוריה, שהיה דומיננטי בבחירותיה המקצועיות, לבין הקול האותנטי שלה שהוביל אותה בסופו של דבר לשינוי קריירה.
6. חיזוק הסוכנות (Agency) - עזרו למטופלים לחוות ולזהות בחירה ושליטה בחייהם, ושביכולתם לקבל החלטות המבוססות על ערכיהם וצרכיהם האמיתיים. זיהוי "איים של סוכנות", כלומר תחומים קטנים בחיי היומיום שבהם המטופלים יכולים כבר עכשיו לממש בחירות אותנטיות, והרחבתם בהדרגה. עבודה על מיפוי ערכים אישיים (להבדיל מערכים מוכתבים) וגיבוש "מצפן פנימי" שינחה קבלת החלטות עתידית.
7. עבודה עם מכשולים ביצירת שינוי, או עם הקושי לאפשר אותו- מטופלים רבים יחוו פחד, חרדה או התנגדות לרעיון של חיים אותנטיים יותר. עבדו עם קשיים אלו בסבלנות ובהבנה. ניתן לעשות שימוש בגישת "ראיון מוטיבציוני" לחקירת האמביוולנטיות - מיפוי היתרונות והחסרונות הן של השינוי והן של הישארות במצב הקיים. עבודה על זיהוי "אמונות ליבה" שמזינות את ההתנגדות, ואתגור עדין שלהן דרך ניסויים התנהגותיים קטנים ופיזור עדין של סימני שאלה. הדס, שחשה אכזבה עמוקה מכך ש'עשתה הכל נכון' אך עדיין לא הרגישה סיפוק, נעזרה במיפוי מעמיק של ערכיה האישיים לעומת הערכים שהופנמו מהחברה, תהליך שחשף פער משמעותי בין השניים.
העבודה הטיפולית עם מטופלים המתמודדים עם ניתוק מהעצמי האותנטי דורשת סבלנות והדרגתיות. תפקידנו כמטפלים הוא לא לדחוף לשינוי דרמטי, אלא להציע נוכחות מקבלת ויציבה שבתוכה יכול
המטופל להתנסות, בקצב שלו, באפשרות של חיים מחוברים יותר לעצמי האמיתי. חשוב לזכור שאנחנו מעוניינים לאפשר צמיחה ויצירה של עצמי אותנטי, אוטונומי, גם אם יקח לו זמן להיווצר, ולא לשחזר בטעות את הצורך לציית לציפיות המטפל כמו הציות לגורמי סמכות אחרים בעבר.
סיכום: תפקידנו כמטפלים בתיקון ה"קלקול"
כמטפלים, אנו עדים להשפעות ארוכות הטווח של חינוך המדגיש את החוץ על חשבון הפנים, ובו בזמן יש לנו את הזכות וההזדמנות לסייע בתהליכי ריפוי והתחברות מחדש לעצמי אותנטי. העבודה הטיפולית עם מטופלים המתמודדים עם ניתוק מהעצמי האותנטי דורשת סבלנות והדרגתיות. תפקידנו כמטפלים הוא להציע חוויה שונה- נוכחות מקבלת ויציבה שבתוכה יכול המטופל להתנסות, בקצב שלו, באפשרות של חיים מחוברים יותר לעצמי האמיתי. אנו מוצאים את עצמנו, פעם אחר פעם, מתירים את הקשרים שמערכת החינוך והחברה יצרו - עושים בדיעבד את העבודה שהייתה יכולה להימנע לו החינוך היה מתמקד מלכתחילה בפיתוח אותנטיות וחיבור לעצמי. עד שיתרחש שינוי מערכתי כזה, נמשיך בעבודת הריפוי החשובה הזו, אדם אחר אדם, תוך תקווה לגדוע את ההעברה הבין-דורית הזו ושהדורות הבאים יזכו לחינוך שמטפח את החיבור לעצמי האותנטי מהרגע הראשון.
השיר "להיות כאן ילד" מסתיים במילים: "וכאן אני יכול למרות, למרות הכל, גם לחייך גם לחלום וגם לגדול". שאיפתנו היא שגדילה זו תהיה אמיתית ושלמה - גדילה שאינה רק במימדים החיצוניים, אלא גם, ואולי בעיקר, במימדים הפנימיים של הבנה עצמית, אותנטיות ורווחה נפשית.
הכותבים הם עובדים סוציאליים, מנהלים את 'בראונשטיין-מור', מכון טיפול העובד עם מתבגרים, צעירים ומבוגרים. המקרים המתוארים הם בשמות בדויים ועם שינויים שנועדו לשמור על פרטיות המטופלים.
מקורות:
Erikson, E. H. (1968). Identity: Youth and crisis. W. W. Norton & Company.
Heidegger, M. (1962). Being and time. Blackwell.
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment. Hogarth Press.
Yalom, I. D. (1980). Existential psychotherapy. Basic Books.
Yalom, I. D. (2002). The gift of therapy. HarperCollins.
Frankl, V. E. (1959). Man's search for meaning. Beacon Press.
Kabat-Zinn, J. (2003). Mindfulness in everyday life. Hyperion.
May, R. (1975). The courage to create. W. W. Norton & Company.
Rogers, C. R. (1961). On becoming a person. Houghton Mifflin.
