על הספה - כתבות ומאמרים

---

"אני מרגישה שאני עושה הכול בשביל כולם – הילדים, בן הזוג, הבית, העבודה – ואף אחד אפילו לא עוצר לשאול מה שלומי."

המשפט הזה חוזר שוב ושוב בטיפול, בעיקר מפיהן של נשים ואמהות, אבל לא רק. תחושת השקיפות, ההישאבות לצרכים של אחרים, והמאבק לשמור על מקום לעצמי בתוך החיים המשפחתיים – מוכרים לרבים. זהו סיפור על העומס, על השחיקה, ועל הדרך האפשרית לחזור ולמצוא את עצמנו – גם בתוך המשפחה.

כשכל האחרים קודמים לי

אחד המאפיינים הבולטים של הורות (ובעיקר אמהות, בחברות מסורתיות או מודרניות כאחת) הוא דפוס נתינה אינסופי. ילדים, בני זוג, הורים מזדקנים – כולם מקבלים את תשומת הלב, הדאגה והאנרגיה. אבל מה קורה למי שנותנת כל הזמן, בלי לעצור לשאול: מה אני צריכה? מה עובר עליי?



השחיקה הנפשית אינה נולדת ביום אחד. היא מצטברת. בהתחלה זו עייפות. אחר כך זה תסכול קטן שלא נאמר. ובהמשך – תחושת חנק, כעסים חסרי מיקוד, בכי שמגיע משום מקום, ולעיתים גם תחושת ריקנות או דכדוך. במקרים מסוימים זה אף מתפתח לדיכאון או חרדה.

לא מדובר רק בעומס – אלא באובדן הקשר עם העצמי.

שקיפות רגשית בתוך המערכת המשפחתית

שקיפות רגשית היא מצב שבו האדם מרגיש שהוא "רואה את כולם – אך לא נראה בעצמו". התחושות והצרכים שלו נדחקים, לא בהכרח בזדון, אלא כי התרגלו שהוא תמיד מחזיק. תמיד מתפקד. תמיד שם בשביל כולם. לעיתים, גם כששואלים "מה שלומך?", השאלה לא נענית באמת, כי גם האדם עצמו לא רגיל לעצור ולהתבונן פנימה.

במשפחות רבות, במיוחד כאלה שבהן יש חלוקת תפקידים מסורתית או מערכת דינמית מאוד (למשל עם ילדים קטנים או צרכים מיוחדים), האדם שלוקח על עצמו את עיקר האחריות נוטה להפוך לדמות "שקופה". לא כי אין לו ערך – אלא כי התרבות וההרגלים לא מאפשרים לעצור ולזהות את עומס היתר שבו הוא מצוי.

תפקידי מגדר ו"הורות אידאלית" – מיתוס מול מציאות

הרבה מהציפיות שמייצרות את תחושת השחיקה מגיעות מתוך תפקידים מגדריים. נשים רבות גדלו עם מסרים לפיהם "אמא טובה מקריבה", "אישה חזקה לא מתלוננת", או "צריך לשים את הילדים לפני הכול".

המסרים האלו נטמעים כל כך עמוק, עד שנשים רבות לא מרשות לעצמן להרגיש אחרת. גם כאשר יש בן זוג תומך, גם כשהילדים גדלו – עדיין קיים קול פנימי שאומר: "אם את לא מספיק בשביל כולם, את לא שווה."

מול זה עומדת המציאות: כדי להיות הורה טוב, בן זוג נוכח ואדם שמחובר לחיים – צריך גם לקבל. לנשום. לנוח. לשאול את עצמי: מה אני מרגישה? מה חסר לי? איך אני דואגת לעצמי?

השחיקה הנפשית: סימנים שמגיע הזמן לעצור

השחיקה לא נראית תמיד מבחוץ. אבל יש לה סימנים שקטים:

* תחושת ריקנות או חוסר משמעות, למרות ש"הכול בסדר"

* כעסים שמופנים כלפי בני הבית, ללא סיבה ברורה

* תחושת חוסר הערכה או פגיעות מתמשכת

* צורך הולך וגובר בבידוד, שינה או בריחה למסכים

* קושי ליהנות מדברים שפעם הסבו שמחה

* ירידה באנרגיה, חיבור רגשי חלש לעצמי או לאחרים

הטיפול הנפשי – ובעיקר טיפול שמשלב CBT עם הבנה מערכתית – יכול לעזור לזהות את הדפוסים הללו, לפרום אותם בהדרגה, ולבנות מחדש את החיבור לעצמי.

זהות עצמאית בתוך קשרים: לא מותר – אלא הכרחי

לעיתים בטיפול עולות שאלות כמו: "האם זה אנוכי להקדיש זמן לעצמי?" או "האם זה אומר שאני לא הורה מספיק טוב?"

התשובה שלי ברורה: זה לא אנוכי. זה חיוני.

כדי להמשיך לתת – צריך גם לקבל. כדי להישאר נוכחת – צריך להרגיש שיש לי מקום. כדי לשמור על קשרים בריאים – אני צריכה לזהות את עצמי בתוך הקשר, ולא להיעלם לתוכו.

התפתחות אישית, מרחב אישי, זמן פנוי, שיח רגשי פתוח – הם לא מותרות. הם אבני יסוד בזהות של כל אדם, גם כשהוא הורה, גם כשהוא בן או בת זוג, וגם בתוך מערכת משפחתית תובענית.

איך מתחילים לשנות?

השינוי לא חייב להיות דרמטי. לפעמים הוא מתחיל במשהו קטן:

* לומר "רגע, גם לי קשה", בלי תירוצים

* לשתף את בן הזוג או מישהו קרוב בתחושות – אפילו רק כדי שידעו

* למצוא שעה קבועה בשבוע שהיא שלך בלבד – גם אם זה רק לטיול או קפה לבד

* לזהות מתי את נוטה "למחוק את עצמך" – ולעצור לנשום לפני שאת ממשיכה אוטומטית

* ובעיקר – להאמין שזה בסדר, ולגיטימי, ולפעמים הכרחי – להיות גם הראשונה בתור.

כמה מילות לסיכום

בתוך השגרה המשפחתית, עם כל העומסים, הרצונות, והצרכים – חשוב לזכור שגם את אדם בפני עצמו. לא רק אמא. לא רק בת זוג. לא רק מתווכת בין עולמות. אלא אישה עם לב, גוף, נשמה, תשוקות, עייפות – וזכות מלאה להיות נראית.