על הספה - כתבות ומאמרים

---

בכל קבוצה חברתית – במקום העבודה, בכיתה או במפגש משפחתי – כמעט תמיד יש את האדם השקט. זה שיושב בצד, מחייך בנימוס, מקשיב רוב הזמן, אך משתתף לעיתים רחוקות. לעיתים הוא מתנצל על כך שהוא "לא טוב small talk", לפעמים הוא פשוט שותק. אנשים סביבו נוטים לראות בו אדם מופנם, נעים הליכות, כזה שפשוט לא מרגיש צורך להתבלט. אבל לא פעם, מאחורי השקט הזה מסתתרת סערה פנימית עזה – חרדה חברתית סמויה.

חרדה חברתית לא תמיד רואים אותה

רובנו מזהים חרדה חברתית עם תופעות דרמטיות: גמגום מול קהל, הסמקה פתאומית, דפיקות לב מואצות, או אדם שמתחמק מכל אינטראקציה חברתית. אך לא תמיד החרדה מופיעה כך. במקרים רבים היא מתחפשת להתנהגות שקטה, אדיבה, ולעיתים אפילו "מנומסת מדי".

אדם עם חרדה חברתית סמויה לא ייצא באמצע מסיבה, הוא אולי אפילו ישתתף. אך לאורך כל הזמן הוא ידרוך על קצות האצבעות הרגשיות שלו: מה יחשבו עליו? איך הוא נשמע? האם הוא נראה מטופש? הוא ינתח כל משפט שאמר, כל מבט שקיבל, לעיתים גם שעות אחרי שהאירוע הסתיים. בפנים, הוא מותש.

ההבדל הדק אך הקריטי בין מופנמות לחרדה

כדי להבין את התופעה, חשוב להבחין בין מופנמות בריאה לבין חרדה חברתית. אדם מופנם עשוי להעדיף זמן איכות לבד, להיטען מהשקט ולהעדיף שיחות עמוקות על פני פטפוטים. הוא לא ירגיש אשמה על כך ולא יפחד מאינטראקציות, הוא פשוט לא מחפש אותן באותה תדירות.

לעומת זאת, אדם עם חרדה חברתית חווה פחד ממשי ממפגש עם אנשים. הוא עלול לחשוש שיבקרו אותו, שיצחקו עליו, שיראו את חוסר הביטחון שלו. לכן הוא נמנע. לעיתים קרובות הוא מתגעגע לקשרים חברתיים, היה רוצה להיות "כמו כולם", אבל לא מצליח.

ההבדל הזה משפיע לא רק על ההתנהגות, אלא גם על הרווחה הנפשית. המופנם משלים עם עצמו. החרד למעשה נאבק בעצמו.

כשהשקט מחביא מצוקה

חרדה חברתית סמויה נראית לעיתים כמו "אופי". אנשים יגידו: "היא תמיד הייתה כזאת", "הוא פשוט שקט, זה הכול", או "היא ביישנית מאז ומתמיד". אך ישנם סימנים שמעידים על כך שיש כאן יותר מזה:

* חשיבה שלילית אוטומטית על העצמי: האדם מניח מראש שהוא לא מעניין, לא שווה הקשבה או "סתם יבלבל את המוח".

* ציפייה מתמדת לביקורת: גם כאשר מישהו מהנהן או מחייך, הוא יחשוב ש"זה לא אמיתי" או "הוא רק מנומס".

* פרשנות שלילית למצבים ניטרליים: דממה בשיחה תתפרש ככישלון אישי, חיוך חטוף יתפרש כלעג.

* העדפה להישאר שקוף: האדם יעדיף שאף אחד לא יבחין בו, מתוך חשש שברגע שיבחינו יראו את הפגמים שלו.

לא מדובר רק בהימנעות מפעולות מסוימות, אלא בתפיסת עצמי מעוותת ועמוקה, שצובעת את כל החוויה החברתית בצבעים של חשש, בושה ובדידות.

המחיר הנפשי והחברתי

חרדה חברתית סמויה פוגעת לא רק ברווחה האישית אלא גם בתחושת השייכות, ביכולת לבנות קשרים משמעותיים וביכולת למצות את הפוטנציאל. היא יכולה לגרום להימנעות מהזדמנויות מקצועיות (למשל, לא להציע רעיונות בישיבות), להגביל קשרים רומנטיים, ואף להביא לתחושת ניכור בתוך משפחה או קבוצה.

אחד הקשיים הגדולים ביותר הוא תחושת הנתק הפנימית: האדם מרגיש שהוא "לא באמת שם", שהוא משתתף בשיחות רק מבחוץ, אך בפנים הוא דרוך, נזהר, מנותק. ככל שהוא מתאמץ יותר להיראות נינוח, כך החרדה גוברת. מעגל ההימנעות הולך ומתרחב ולעיתים נדמה שאין מוצא.

מקורות אפשריים: מתי זה מתחיל?

חרדה חברתית סמויה יכולה להתפתח כבר בילדות או בגיל ההתבגרות, לעיתים בעקבות חוויות של דחייה, לעג או בושה. ילד שקיבל תגובות מזלזלות, שצחקו עליו כשהביע את עצמו, או שגדל בסביבה שיפוטית עלול לפתח תחושת ערך עצמי ירודה מאוד, בעיקר בהקשרים חברתיים.

אחרים מפתחים את החרדה בהדרגה, לאחר חוויות כואבות בבגרות, כישלונות, חוויות בגידה, או התמודדות עם דימוי גוף שלילי.

חשוב לציין: לא מדובר באשמה של האדם. החרדה היא תגובה לגירויים שנתפסו כסכנה – והנפש למדה להיזהר. אך זהו מנגנון הגנה שהפך למלכודת.

טיפול – הדרך אל החופש החברתי

היציאה ממעגל החרדה החברתית הסמויה מתחילה בזיהוי. רק כשאדם מבין שהשקט שלו נובע מפחד ולא מבחירה הוא יכול להתחיל לנוע לעבר שינוי.

ישנם טיפולים רבים שמתאימים לכך לדוגמה CBT ממוקד, טיפול רגשי-דינמי, פסיכותרפיה ממושכת או שילוב של טיפול רגשי עם תרופתי. התהליך לא תמיד קל אך הוא אפשרי. לאט, ובתמיכה נכונה, האדם לומד לזהות את דפוסי החשיבה האוטומטיים, להקשיב לקול הפנימי, ולתת מקום גם לצרכים שלו לא רק לחששות.

השקט הוא לא תמיד שלווה

העובדה שאדם נראה שקט, לא אומרת שהוא רגוע. לעיתים, מאחורי השקט יש סערה של רגשות, פחדים, התלבטויות וכאב. חרדה חברתית סמויה היא תופעה אמיתית, נפוצה יותר משנדמה, וכזו שראויה להבנה, חמלה ובעיקר למענה.