על הספה - כתבות ומאמרים

---

אנחנו פוגשים אותם שוב ושוב בקליניקה. ילדים נבונים, עדינים, בוגרים לגילם. הם לא בהכרח עושים בעיות, לא מתפרצים, לא מקללים. להפך. הם דווקא "ילדים טובים". כאלה שמבינים מתי לשתוק, מתי לא להכביד, מתי פשוט לא להפריע.

הם מרגישים את האווירה בבית הרבה לפני שהיא נאמרת בקול. הם מזהים את הדאגה שנשמרת מאחורי חיוך. לפעמים הם אפילו מנסים לעזור. ילד בן שבע שמכסה את אמא בשמיכה כשהיא שוכבת בשקט על הספה. ילדה בת תשע שמוודאת שאחיה הקטן לא חולה. ילדים שמבינים בלב שאם הם יתפרקו, לא יהיה מי שיאסוף אותם.

חרדה נוכחת גם כשלא מדברים עליה

הורים לא צריכים להיות חזקים כל הזמן. זה אנושי לפעמים לדאוג, להיות עצובים או עייפים. אבל כשמתח, חרדה או מצוקה רגשית נמשכים לאורך זמן משהו באיזון המשפחתי משתנה. הילד לא נשאר בצד. הוא סופג, מתרגם, ומתחיל להגיב.

חרדה הורית לא תמיד נראית לעין. לפעמים היא מופיעה כדאגה מוגזמת, צורך בשליטה, חוסר שקט כללי או עייפות שנמשכת. גם שתיקה מתמשכת יכולה להיות סימן. ובתוך זה, הילד מנסה להבין איפה הוא ממוקם בעולם שבו אין לו באמת מי שיאחז אותו רגשית.

ילדים שלומדים "לא להכביד"

אלה הילדים שמפתחים רגישות מיוחדת למה שקורה סביבם. הם מרגישים טוב מתי כדאי לוותר על מה שהם רוצים. הם יודעים לזהות סיטואציות טעונות ולהימנע מהן. לא יכבידו, לא יתלוננו, לא יכאיבו. לא משום שהם לא מרגישים, אלא משום שהם למדו שהכאב שלהם עלול להיות "יותר מדי".

מבחוץ, זה נראה כמו התבגרות מואצת. ילד שמכין לעצמו סנדוויץ' בלי לבקש, ילדה שלא בוכה גם כשקשה לה. אבל בפנים מתרחש תהליך שקט של ויתור על הילדות. הם לוקחים אחריות רגשית שמעבר ליכולתם, ולא תמיד מודעים לזה בכלל.

כשהילד הופך להיות ההורה

זה קורה לאט, בלי שאף אחד מתכוון. הילד מתחיל "לשמור" על ההורה. הוא זה שמרגיע, שמכסה, שמבין. בעולם הטיפולי אנחנו קוראים לזה היפוך תפקידים רגשי. במילים פשוטות: הילד הופך להיות המבוגר בבית.

הוא לא באמת יודע מה לעשות, כמובן. הוא רק מרגיש שאין לו ברירה. כי אם הוא יקרוס, לא יהיה מי שיחזיק אותו. לפעמים זה ילד ששותק כדי לא להעמיס, לפעמים זו ילדה שמתפקדת מעל ומעבר, לפעמים זה נער שמרגיש שהוא חייב להיות "העמוד של כולם".

ומה שנבנה שם, בתוך ההיפוך הזה, הוא דפוס שממשיך גם בהמשך החיים. אנשים שלעולם לא יבקשו עזרה. שיחשבו שהרגש שלהם פחות חשוב. שיאמינו שתמיד הם אלה שצריכים להחזיק את כולם, ובלבד שלא יפלו בעצמם.

מה אפשר לעשות כהורים?

להתבונן פנימה.

הילדים שלנו קולטים אותנו גם כשאנחנו שותקים. גם כשאנחנו מחייכים למרות שבלב סוער. זה לא אומר שצריך לזייף שמחה, אבל כן חשוב לדעת מתי לאפשר לילד להיות רק ילד.

להפריד בין עולמות.

ילד לא צריך לדעת מה קורה בחשבון הבנק, או עד כמה אנחנו מודאגים לעתיד. הוא כן יכול לשמוע "היום היה לי יום קשה", אבל לא במובן שמטיל עליו אחריות. הוא לא אמור להרגיע אותנו. אנחנו אמורים להרגיע אותו.

לא להאמין לשקט שלו.

אם הילד "מתפקד מצוין", זה לא תמיד סימן טוב. כדאי לשאול, לבדוק, לגעת ברגש. ילד שלא מדבר על מה שהוא מרגיש לא בהכרח לא מרגיש.

לא לפחד לבקש עזרה.

כשקשה, מותר ורצוי לפנות לטיפול. לפעמים דווקא כשאנחנו ההורים מתחילים לעבוד על עצמנו, הילד פתאום נושם לרווחה. הוא לא מבין למה, אבל הוא מרגיש שיש מישהו שנמצא שם באמת.

בטיפול, הילד מניח את התיק שהוא סחב

ילדים שמגיעים לטיפול רגשי אחרי שנים של התכווצות – לא תמיד יודעים מה לעשות עם המרחב שנפתח. לפעמים הם שותקים, בודקים, בוחנים. לפעמים צוחקים מהר מדי, לפעמים מציירים בלי לדבר.

אבל אז מגיע רגע. רגע שבו הם מרשים לעצמם להגיד את מה שנשמר בפנים. "אני דואג לאמא", או "אני לא רוצה לבכות כי אבא גם ככה עצוב".

הרגע הזה עדין, אבל הוא התחלה של ריפוי. של תיקון. הילד מגלה מחדש שמותר לו להרגיש, שמותר לו להיתמך, שיש מישהו שמחזיק גם אותו.

כשהמבוגר חוזר להיות המבוגר הילד חוזר להיות ילד

הורות היא לא תפקיד קל. אנחנו באים אליה עם מטען, עם פחדים, עם כאבים משלנו. אבל חשוב לזכור שילדים לא צריכים שנחסוך מהם את כל האמת – רק שנשמור להם על הגבול בין מה ששייך להם, למה ששייך לנו.

וכשאנחנו מצליחים לשים את הגבול הזה – לא מתוך כוח, אלא מתוך נוכחות – הילדים שלנו מרפים. פתאום הם לא צריכים להיות בשליטה, לא צריכים לתפקד בלי סוף. הם יכולים לחזור להיות מי שהם: ילדים.