על הספה - כתבות ומאמרים

---

יש בדידות שקטה שמרחפת בחדר, גם כשהוא מלא באנשים. היא לא צועקת, לא דורשת תשומת לב אבל היא שם. לפעמים זו בדידות בלב קשר זוגי, בלב משפחה חמה, בלב קבוצה שמכירה אותך שנים. אתה מחייך, מקשיב, עונה, מצחיק. בפנים? בפנים שקט אחר. עמוק, כבד, קצת בודד.

הבדידות הזו שונה מהבדידות הברורה, זו של ערבים ריקים וטלפון דומם. זו בדידות בתוך קשר. והיא יכולה להיות מבלבלת מאוד. אתה שואל את עצמך איך ייתכן שאני לבד כשאני לא לבד?

זו לא כמות האנשים, זו איכות הקשר

בדידות רגשית לא מודדת ראשים מסביבך, אלא נגיעה. מגע רגשי. לפעמים, אתה מוקף, אבל בלי חיבור. אתה מדבר... ואף אחד לא באמת שומע. לא את מה שמתחת. לא את מה שלא נאמר. הם אולי יודעים מה אתה עושה, אבל לא מה עובר עליך.

וזה לא תמיד אשמתם. לפעמים אתה זה שמסתיר. מתוך הרגל, מתוך פחד. אולי כי בילדות קיבלת את המסר שרגשות צריכים להישאר בפנים. שלא נעים. שלא נוח. אז נהיית נעים ונוח. אבל לא נראה.

יש גם מקרים שבהם אתה בעצמך כבר לא יודע איך לגשת אל הרגש. אתה מנותק. חי אוטומט. קם, עובד, מתפקד ולא עוצר לשאול: איך אני מרגיש? האם אני בכלל רוצה להיות פה? האם מישהו באמת יודע מה עובר עליי?

ומה אם אני כן משתף, וזה לא עוזר?

זה קורה הרבה. אתה אוזר אומץ, פותח משהו. והצד השני לא פוגש אותך שם. אולי עובר נושא. אולי מייעץ מיד. אולי סתם לא מגיב. והלב נסגר. בפעם הבאה, אתה מהסס.

וזה כואב פי שתיים כי גם ניסית, וגם שוב יצאת לבד. אז אתה לומד לא לצפות. לומד להסתדר. וככה, בלי לשים לב, אתה מתרחק. מהלב של אחרים. ומהלב שלך.

יש גם את אלה שכן שומעים, אבל לא מבינים. יש הקשבה טכנית, ויש הקשבה אמיתית. זו שמרגישה אותך. שמגיבה לעצב שלך, לא רק למילים שלך. לפעמים אדם אחד אומר לך "אני פה", וזה לא נכנס. כי למדת לא להאמין. כי התרגלת להחזיק הכול לבד.

ולפעמים, התחושה הזו לא באה רק מההווה אלא נושאת איתה כאב ישן. אולי היית ילד שלא ראו אותו מספיק. אולי למדת מגיל צעיר שלבקש תשומת לב זה בושה. והיום, כמבוגר, אתה משחזר את אותו דפוס, גם אם הסביבה השתנתה. אתה משדר "הכול בסדר" גם כשבפנים צעקה.

אז מה אני יכול לעשות כדי להקל על עצמי?

קודם כל, נושמים. זוכרים שזה לא אומר עליך שאתה לא ראוי לקשר. להיפך, זו עדות לכך שאתה אדם שזקוק לקרבה, ולא מוכן להסתפק בקשר שטחי. ויש בזה אומץ.

אחר כך, מנסים לזהות: מול מי אני כן מרגיש שמותר לי להיות אני? מתי לאחרונה אמרתי משהו באמת כן? לפעמים זו רק הצצה אחת של פגיעות ומישהו בצד השני מגיב אחרת. נוגע.

אפשר גם לתרגל. לא חייבים לחשוף הכול. אפשר לנסות להגיד משפט פשוט: "האמת? קצת קשה לי היום". לראות מה קורה כשאתה כן. לא בבת אחת אבל כן בקטן. ברגע.

אפשר גם לשים לב מתי אתה מרחיק מעצמך אנשים שרוצים להתקרב. אולי מישהו מציע לבלות איתך ואתה מוצא תירוץ לא להגיע. אולי אתה שומר על שיחה ברמה שטחית כי אתה מפחד שייכנסו ללב שלך. אלה סימנים חשובים! לא כדי להאשים את עצמך, אלא כדי להבין איך התרגלת להגן.

ואם זה לא קיים כרגע טיפול רגשי יכול להיות מקום להתחיל ממנו. לא רק כדי 'לטפל בבעיה', אלא כדי ללמוד מחדש איך זה מרגיש כשהמילים שלך מקבלות הד, כשהמבט שלך פוגש מבט שמבין.

טיפול לא מבטיח שלא תרגיש לבד. אבל הוא כן יכול ללמד אותך להכיר את עצמך מבפנים. לזהות את המקומות שאתה נסגר בהם. לבחון לאן אתה בורח כשכואב. ולהתחיל, לאט, להרגיש שוב.

אפשר להתקדם גם בצעדים איטיים

אתה לא צריך לפרוץ גבולות ביום אחד. גם לא לפתוח את הלב לכל אחד. אבל אם תמצא דרך להיות אמיתי. קודם כל עם עצמך תוכל להתחיל לזהות מי יכול להיות איתך באמת. לא רק לידך, אלא אתך.

זה תהליך. לפעמים ארוך. לפעמים מלא אכזבות קטנות. אבל גם רגע אחד קטן של חיבור שווה את הדרך. לאט, אתה מגלה שאתה כבר לא באמת לבד.

ואולי הכי חשוב, תזכור שהכמיהה הזו, לא להיות לבד, היא לא חולשה. היא חלק מאנושיות. אתה לא צריך להסביר אותה, ולא להצדיק אותה. אתה פשוט יכול להכיר בה. לתת לה מקום. וממנו אולי ייפתח גם מקום חדש לחיבור.

ולפעמים, לא פחות חשוב: לזכור שגם אחרים סביבך מרגישים כמוך. אולי אתה לא רואה את זה אבל גם הם מחייכים ומסתירים. אולי אם תעשה את הצעד הראשון, תופתע לגלות שאתה לא היחיד שמרגיש לבד בתוך החבורה.