על הספה - כתבות ומאמרים

---

תחילת שנת הלימודים היא תמיד רגע טעון. מחברות חדשות, ילקוטים צבעוניים, ציפייה למפגש עם חברים ובמקביל גם מתח ולחץ של חזרה למסגרת. השנה, התחושה הזו מקבלת משקל כבד במיוחד: אחרי חופש גדול מתיש ומלחמה שנכנסה לנו עמוק לנפש, לא באמת מרגישים שחוזרים ל"שגרה". יש הורים שמודים שהם סחוטים רגשית, שאין להם כוח להתחיל שוב את המרוץ, ויש ילדים שמתקשים להיפרד מהבית או בכלל לא מוצאים חשק לפתוח ספרים. החזרה ללימודים הופכת למבחן אמיתי של כוח פנימי גם של הילדים וגם שלנו כהורים.

ההורים מותשים – ובכל זאת צריכים להיות עוגן

בואו נודה על האמת: חופש גדול רגיל כבר גוזל מאיתנו אנרגיות עצומות. השנה, כשהוא הגיע על רקע חדשות בלתי פוסקות, אזעקות או דאגה יומיומית, המכל כבר ריק. ההורים מותשים, לפעמים עצבניים יותר, ולרוב גם מוצפים בתחושת "אני לא מצליח לתת לילדים את מה שהם צריכים".

ועדיין דווקא עכשיו הילדים מסתכלים עלינו כדי להבין אם העולם יציב. הם לא מחפשים מאיתנו שלמות, אלא מסר פשוט: "גם כשקשה אני כאן איתך". זה יכול להישמע במשפט קצר בארוחת ערב, או במחווה קטנה של חיבוק כשאין מילים. גם אם אנחנו לא במיטבנו, עצם הנוכחות שלנו מעניקה לילדים תחושת ביטחון.

הילדים בין חופש למסגרת – למה זה קשה במיוחד השנה?

המעבר מחופש ללימודים אף פעם לא פשוט, אבל השנה זה כמו לרוץ מרתון אחרי לילה בלי שינה. הילדים מגיעים לשנה החדשה כשהם מותשים רגשית: הם שמעו אותנו מדברים על המצב, ראו תמונות או חוו בעצמם רגעים מפחידים. כל זה יושב אצלם, גם אם הם לא תמיד אומרים בקול.

במקום להתרגש ממחברות חדשות, הם עלולים להגיד "לא בא לי". זה לא עצלנות, אלא ביטוי של עומס פנימי. כשילד חי בתחושת חוסר ודאות קשה לו להאמין ששווה להשקיע בשיעורים. ובתוך כל זה נוסף גם החשש החברתי: "האם יאהבו אותי?", "האם אצליח להתחבר מחדש?". אנחנו כהורים צריכים לזכור שזה לא סתם "דרמה", אלא מציאות אמיתית שהם מנסים לעכל.

"שגרה שאין בה באמת שגרה" – איך מייצרים אי של יציבות?

המילה "שגרה" נשמעת כמעט מנותקת מהמציאות כשסביבנו כל כך הרבה בלגן. אבל דווקא כשהכול מרגיש לא צפוי הקטנים מחפשים נקודות אחיזה. זה יכול להיות שולחן ארוחת ערב קבוע, סיפור לפני השינה או אפילו טקס קטן של סידור הילקוט בבוקר.

אלה לא דברים גדולים, אלא מחוות קטנות שמזכירות לילדים: יש סדר, יש רצף, אנחנו לא מתפרקים. השגרה הביתית לא צריכה להיות מושלמת היא צריכה להיות מספיק יציבה כדי שהילדים ירגישו מוגנים.

כלים להורים – חזרה רכה ללימודים

איך בכל זאת עוזרים להם להתחבר מחדש למסגרת? לא בכוח, אלא בצעדים קטנים:

טקסי מעבר: ללכת יחד לקנות מחברות, לשבת בערב ולסדר את הילקוט. זה לא "עוד קנייה", זה סימן דרך שמסמן התחלה.

פחות לחץ: בשבועות הראשונים שימו בצד את דיבורי הציונים. במקום לשאול "כמה קיבלת?", שאלו "איך היה לך היום?".

הקשבה אמיתית: כשהילד אומר "לא בא לי", נסו לברר מה באמת קשה לו? הפחד מהלימודים, או דווקא החבר שלא ראה הרבה זמן?

שותפות עם בית הספר: המורים לא נגדנו הם שותפים. לשתף בקשיים, לבקש גמישות, להיות חלק מהתמונה.

גמישות משפחתית: לא חייבים שיגיעו לכל חוג או שיעור פרטי כבר בשבוע הראשון. תנו למשפחה לנשום.

לדבר על המצב – אבל איך?

אי אפשר להעמיד פנים שהכול רגיל. הילדים מרגישים היטב את המתח. השאלה היא איך מדברים על זה מבלי להציף אותם.

לילדים צעירים מספיק לומר משפט פשוט: "כן, יש דברים לא נעימים, אבל אנחנו שומרים עליך ואתה בטוח".

לילדים גדולים יותר אפשר לשתף במינון לא להעמיס פרטים מפחידים, אבל גם לא ליצור תחושת "אסור לדבר על זה".

חשוב ביותר: לתת מקום לרגשות. אם ילד מפחד, זה לא "שטויות". זה פחד אמיתי. אפשר להגיד: "אני מבין שאתה מפחד, גם אני לפעמים דואג. בוא נחשוב מה יעזור לנו".

ההורה כמודל מותר להיות עייפים

אנחנו חושבים שאם נראה עייפים או נודה שקשה לנו הילדים ייבהלו. האמת היא הפוכה: כשהם רואים שגם לנו קשה אבל אנחנו ממשיכים, זה נותן להם דוגמה לחוסן אמיתי. לא של "חסינות", אלא של התמודדות.

מותר להגיד: "גם לי לא תמיד יש כוח, אבל אני מנסה". זה מסר שמלמד את הילדים שאין דבר כזה הורה מושלם אלא הורה אנושי. וגם אנחנו, כהורים, צריכים לדעת לבקש עזרה אם זה תמיכה משפחתית, קבוצת הורים או טיפול רגשי. כשאנחנו מקבלים חמצן לעצמנו יש לנו יותר אנרגיה לתת להם.

בית הספר כשותף של ההורים

הרבה הורים מרגישים שבית הספר דורש יותר מדי, במיוחד בתקופה כזו. אבל כדאי לזכור שגם הצוות החינוכי מותש, וגם שם יש רצון לעזור. אם משתפים במה שעובר על הילד, נותנים למורה להבין מה הוא צריך נוצרת ברית אמיתית. המורה לא "שופט", אלא עוד מבוגר שמחפש איך לעזור.

היתרונות שבמשבר – חוסן משפחתי

באמצע כל הקושי, חשוב לא לשכוח את נקודות האור. ילדים שחווים מציאות לא פשוטה לומדים על שיתוף פעולה, על גמישות ועל מה באמת חשוב. הם מגלים כוחות שלא הכירו בעצמם. וגם אנחנו, כהורים, מגלים שאנחנו מסוגלים ליותר ממה שחשבנו.

המשבר לא הופך אותנו לחסינים אבל הוא כן מלמד אותנו להיות ביחד, למצוא רגעי שמחה קטנים, ולבנות חוסן משפחתי שמחזיק גם ברוחות חזקות.

לא לחזור לשגרה, אלא לבנות איזון חדש

השנה, לא באמת "חוזרים לשגרה". אנחנו ממציאים שגרה אחרת, חדשה, שמתאימה למציאות שאין בה ודאות. זה קשה, זה מתיש, אבל זה גם אפשרי.

הילדים לא זקוקים שנחזיר להם עולם מושלם, הם צריכים לדעת שיש להם הורים שנמצאים שם, גם כשקשה. אם נצליח להיות עוגן קטן בתוך חוסר הוודאות הגדול, נעניק להם את המתנה החשובה ביותר: תחושת ביטחון ואהבה.