הילד צריך לדעת שיש לו מקום בטוח לחזור אליו, הבית הוא המקום שבו הילד "מטעין מצברים".
לא תמיד ילד יבוא ויגיד בצורה ישירה: "רע לי בבית הספר". לעיתים קרובות הוא אפילו לא יודע לנסח במילים את מה שהוא מרגיש. לכן חשוב לשים לב למגוון סימנים רגשיים, גופניים והתנהגותיים שיכולים להעיד על מצוקה.
סימנים רגשיים
* הילד חוזר הביתה עצוב, עצבני או מופנם.
* מתפרץ בבכי על "שטויות קטנות".
* מדבר על עצמו בצורה שלילית: "אני לא שווה", "אני לא טוב בלימודים".
סימנים גופניים
* תלונות חוזרות ונשנות על כאבי בטן או ראש, בעיקר לפני בית הספר.
* בעיות שינה, קושי להירדם בלילה שלפני, חלומות רעים, או עייפות רבה בבוקר.
* ירידה בתיאבון או אכילה מופרזת מתוך מתח.
סימנים התנהגותיים
* סירוב להכין שיעורים או להשתתף בפעילויות לימודיות.
* ירידה בציונים או דיווחים מהמורים על חוסר ריכוז.
* הסתגרות חברתית פחות רצון להזמין חברים, חוסר עניין בהפסקות או בפעילויות חברתיות.
כאשר כמה מהסימנים הללו חוזרים שוב ושוב, יש סיבה לעצור ולשאול את עצמנו אולי לילד אכן רע בבית הספר?
האם להכריח ילד ללכת לבית הספר?
זו אחת השאלות הקשות ביותר להורים. מצד אחד, בית הספר הוא חובה, וההורה רוצה לחנך לאחריות ולסדר יום ברור. מצד שני, כפייה עלולה להעצים את תחושת המצוקה, לגרום לילד להרגיש שלא מבינים אותו, ולחסום את הדרך לשיח פתוח.
כדאי להבחין בין קושי רגעי לבין קושי מתמשך.
* קושי רגעי: יום אחד קשה, ריב קטן עם חבר, מבחן מלחיץ במקרים כאלה יש מקום להציב גבולות ברורים ולעודד את הילד ללכת למרות הקושי, תוך מתן תמיכה רגשית.
* קושי מתמשך: סירוב יומיומי, פחד עיקש, סימני מצוקה שנמשכים שבועות כאן הכפייה לא רק שלא תעזור, אלא עלולה להחריף את הבעיה. במקום להכריח, חשוב להבין לעומק מה קורה ולעבוד יחד עם הילד ובית הספר למציאת פתרון.
בכל מקרה, התגובה של ההורה צריכה לשדר שילוב של גבולות ברורים עם אמפתיה. הילד צריך לדעת שמבינים אותו, אבל גם שיש מבנה ותמיכה.
מהם הגורמים לכך שלילד רע?
כדי לעזור לילד, צריך להבין את השורש של הקושי. יש לא מעט גורמים אפשריים:
1. קשיים חברתיים
חרם או דחייה על ידי קבוצת השווים.
קושי למצוא חבר קרוב אחד לפחות.
תחושת בדידות בהפסקות.
2. קשיים לימודיים
פערים בלמידה שלא טופלו בזמן.
לקויות למידה שלא זוהו או שלא קיבלו מענה מתאים.
לחץ ממבחנים, משימות או מורה תובעני במיוחד.
3. קשיים רגשיים פנימיים
חרדה, במיוחד חרדת פרידה או חרדה חברתית.
דימוי עצמי נמוך הילד משווה את עצמו לאחרים ומרגיש תמיד פחות טוב.
רגישות גבוהה לביקורת או לתסכול.
4. יחסים עם המורים
קשר בעייתי עם מחנכת או מורה משמעותי.
תחושה של חוסר הבנה או חוסר צדק מצד דמות סמכות.
לעיתים מדובר בשילוב של כמה גורמים יחד. למשל, ילד עם קושי לימודי שלא זוהה עלול גם להרגיש דחוי חברתית, כי הוא מנסה להסתיר את הפערים.
איך ההורה יכול לעזור בלי לתסכל את הילד?
הדבר הכי חשוב שהורה יכול לעשות הוא להיות עוגן רגשי לילד מקור של הקשבה, קבלה וביטחון.
הקשבה אמפתית
נסו לשאול שאלות פתוחות: "איך היה לך היום?", "מה הכי הפריע לך?", "עם מי שיחקת בהפסקה?".
אל תמהרו לפתור, לשפוט או להגיד "לא נורא". לפעמים עצם הידיעה שיש אוזן קשבת עושה הבדל עצום.
שיתוף פעולה עם בית הספר
הצוות החינוכי רואה את הילד בזווית אחרת ויכול לתת מידע חשוב. פגישה עם המחנכת, היועצת או הפסיכולוגית יכולה לשפוך אור על מה שקורה בכיתה ובהפסקות.
הימנעות ממשפטים מתסכלים
משפטים כמו "כולנו עברנו את זה", "תתמודד" או "אין לך מה לדאוג" לא מקטינים את הבעיה להפך, הם גורמים לילד להרגיש לא מובן.
חיזוק נקודות חוזק
עודדו את הילד בפעילויות שהוא מצליח בהן ספורט, מוזיקה, תחביבים. ההצלחות מחוץ לבית הספר יכולות לחזק את הביטחון העצמי ולהקרין גם על ההתמודדות בכיתה.
יצירת שגרה בטוחה
הילד צריך לדעת שיש לו מקום בטוח לחזור אליו בית רגוע, זמן איכות עם ההורים, ארוחות משותפות. הבית הוא המקום שבו הילד "מטעין מצברים".
מתי לפנות לעזרה מקצועית?
לפעמים ההורה, גם אם הוא קשוב ואכפתי, לא יכול לפתור הכול לבד. במקרים כאלה מומלץ
לפנות לייעוץ מקצועי.
* אם הקושי נמשך שבועות ארוכים ולא משתפר.
* אם
הילד מפתח חרדה עזה, סירוב עיקש ללכת לבית הספר או תסמינים גופניים חריפים.
* אם יש ירידה דרמטית בתפקוד גם בבית, גם בחוגים וגם עם חברים.
* אם ההורה עצמו מרגיש מתוסכל, כועס או חסר אונים מול המצב.
פסיכולוג ילדים או מטפל רגשי יכולים לעזור לילד להבין את עצמו, לפתח כלים להתמודדות, וגם
לתת להורים הדרכה איך לנהוג בצורה שלא מחמירה את הבעיה.
איך לא לתסכל את הילד בדרך?
הרצון לעזור עלול לגרום להורים ליפול ל"מלכודות תסכול". כמה עקרונות שכדאי לזכור:
1. להפריד בין הילד לבין ההתנהגות
הילד לא "עצלן" ולא "עושה דווקא". הוא מתמודד עם קושי אמיתי.
2. להימנע מהשוואות
משפטים כמו "למה אחותך כן מצליחה?" פוגעים עוד יותר בדימוי העצמי.
3. לשדר אופטימיות ריאלית
לא "הכול יהיה בסדר" בצורה שטחית, אלא "אני מבין שקשה לך, ונמצא יחד את הדרך שתקל עליך".
4. לזכור שהקצב שלו שונה
ייתכן שהילד יזדקק לזמן, לתמיכה נוספת או לפתרונות יצירתיים (למשל, חונך אישי, שילוב בחוגים מחוץ לבית הספר, או סידור חברתי עם ילד מהכיתה).
אז מה בסוף צריך לעשות?
כאשר לילד רע בבית הספר, ההורה נמצא בצומת קריטית: מצד אחד יש חובה חברתית ומשפטית לדאוג שהילד ילך לבית הספר, ומצד שני יש חובה רגשית להיות קשוב למצוקה שלו.
המפתח הוא לא ללכת לקצה של הכפייה או לקצה של ויתור מוחלט, אלא למצוא את האיזון להציב גבולות, אך גם להעניק תמיכה אמפתית.
באמצעות הקשבה, שיח פתוח, שיתוף פעולה עם בית הספר ופנייה לעזרה מקצועית במידת הצורך אפשר להפוך את הקושי להזדמנות. הילד ילמד שיש מי שמבין אותו, מלווה אותו ומאמין ביכולותיו. וכשיש לו עוגן כזה בבית, גם ההתמודדות עם העולם החיצוני הופכת אפשרית יותר.
