פעם, אדם שהיה "נורמלי" נחשב מוצלח. הוא עבד בעבודה יציבה, הקים משפחה, גידל ילדים, ובערב היה יושב בסלון עם כוס תה.
לא שאז לא היו חלומות, אבל החלומות לא היו חייבים להפוך למותג אישי.
היום, אם אתה רק "בסדר", נדמה שאתה לא קיים.
השפה התרבותית שלנו השתנתה: לא אומרים "אני מרוצה", אלא "אני מגשים את עצמי"; לא "אני עובד", אלא "אני יוצר"; לא "יש לי חיים טובים", אלא "אני במסע משמעותי".
יש בזה יופי, אבל גם מחיר.
כי ברגע שכל אחד חייב להיות מיוחד מי שנשאר רגיל מרגיש כישלון.
הצורך להיות יוצא דופן, ייחודי, "מעניין", כבר מזמן לא עניין של אגו בלבד. הוא הפך למבנה זהות.
ומבנה הזהות הזה יוצר דור של אנשים שמרגישים שהם לא מספיק גם כשהם פשוט חיים.
איך נולד הצורך להיות מיוחד ?
ברמה הפסיכולוגית, הרצון להיות מיוחד הוא ביטוי של צורך אנושי בסיסי: להיות נראים.
כל ילד רוצה שיראו אותו. שיראו לא רק את הציונים שלו, אלא את הפנים שלו, את הדרך בה הוא חושב, את האופן שבו הוא מרגיש.
אבל כאשר הילד הזה גדל בעולם תחרותי, שמחנך להצטיינות, הוא לומד משהו אחר:
שרואים אותך רק כשאתה שונה.
שרואים אותך רק כשאתה מצליח.
שרואים אותך רק כשאתה יותר.
אז הוא מתאמץ. הוא מתאמץ ללמוד, להוכיח, ליצור, לבלוט.
בהתחלה זה עובד ואז זה כבר נהיה הכרח.
המוח מתמכר לאישור. הלב מתמכר למבט.
וכשהמבט הזה חסר, הוא מתפרש כמו סכנה קיומית.
מה שמתחיל כהשראה. נגמר כלחץ
תרבות הרשתות החברתיות חיזקה את זה בצורה דרמטית.
פעם, היית משווה את עצמך לשכנים, לעמיתים לעבודה. היום אתה משווה את עצמך לכל העולם.
תוך שניות אתה נחשף לאנשים "כמוך" רק קצת יפים יותר, חכמים יותר, עשירים יותר, מקוריים יותר.
ההשוואה הבלתי פוסקת הזו מייצרת תחושת חוסר ערך כרוני.
גם אם אתה מצליח, תמיד יש מישהו שיותר.
זה הופך את החיים לתחרות אינסופית שבה הפרס אהבה, קבלה, הערכה נמצא כל הזמן קצת מעבר לידיים שלך.
אנחנו חיים בתרבות שמוכרת לנו חלום של "אותנטיות", אבל מעצבת כולנו באותו תבנית של הצגה עצמית.
אנשים מתאמצים להיות "שונים" באותו האופן.
וכך, באופן אירוני, המרדף אחרי ייחודיות הפך לדבר הכי המוני שיש.
האני כמותג: ניתוח פסיכו־תרבותי
הפסיכולוגיה של ימינו מדברת על "העצמי הנצפה" זה שאני מציג לאחרים, לעומת "העצמי החווה" זה שחי בתוכי.
בעולם של רשתות, ה"עצמי הנצפה" קיבל קדימות מוחלטת.
אנחנו מתכננים את החיים כמו קמפיין פרסומי: חושבים איך ניראה, איך נישמע, איך נספר את עצמנו.
האדם המודרני הוא מנהל שיווק של עצמו.
אבל מתחת לתדמית המוקפדת, פעמים רבות
מסתתרת חרדה פשוטה: אם לא אמשוך תשומת לב האם מישהו יראה אותי בכלל?
כך אנחנו מפתחים "עצמי-מותג" גרסה שלנו שנועדה לצריכה ציבורית.
הבעיה היא שהעצמי הזה דורש תחזוקה בלתי פוסקת.
ואז, בלי לשים לב, אנחנו מתרחקים מהחיים האמיתיים שלנו לטובת החיים המצולמים שלנו.
הילד שמחפש מבט: השורש הרגשי של הצורך
בכל מרדף אחרי ייחודיות יש סיפור ילדות.
זה הילד הקטן שלא הרגיש שמספיקים רואים אותו, או שראו אותו רק כשהצליח.
אולי הוא היה הילד "החכם", "הרגיש", "הכישרוני" זה שתמיד ציפו ממנו ליותר.
ואולי להפך הילד השקוף, שאף אחד לא שם לב אליו.
כך או כך, הילד הזה גדל עם מסר פנימי:
"אם אני לא מיוחד אני לא ראוי לאהבה."
המסר הזה נטמע עמוק.
וכשהוא מגיע לבגרות, הוא מתבטא בצורך מתמיד להיות "יותר" יותר מעניין, יותר מצחיק, יותר מוצלח, יותר מודע.
זה לא אגו זו חרדה קיומית מחוסר ערך.
כשכולם מיוחדים: אף אחד לא באמת מיוחד
האבסורד הוא שככל שכולנו מנסים לבלוט, כך הייחודיות מאבדת את המשמעות שלה.
אם כולם "לא כמו כולם" אז מהו בכלל "מיוחד"?
העולם מוצף בקולות, דעות, סיפורים אישיים.
וכל קול מנסה להיות חד יותר, חזק יותר, רהוט יותר.
התוצאה: רעש בלתי פוסק שמסתיר דווקא את מה שכולנו מחפשים הקשבה אמיתית.
החברה שלנו מדברת על "אינדיבידואליזם", אבל בפועל כולנו לובשים את אותה מסכה של ייחודיות.
אותה פוזה של "אותנטיות" מבוימת, אותה שפה של "אני במסע שלי", אותו צורך להיראות עמוקים, מעניינים, שונים.
ובין כל ההבדלים אנחנו נעשים דומים יותר מתמיד.
המחיר הנפשי של ייחודיות כפויה
מאחורי כל זה מסתתר עייפות עצומה.
אנשים מותשים מהצורך להחזיק דמות מעניינת.
מותשים מההוכחה המתמדת שהם שווים.
אנחנו רואים את זה בכל מקום: אנשים חווים חרדה קיומית בלי סיבה ברורה, תחושת ריק, עייפות מהחיים עצמם.
הכול לכאורה "בסדר", אבל משהו חסר.
זה לא
דיכאון, זה לא משבר זו תשישות מזהות מתוחזקת מדי.
כשאתה לא יכול להרשות לעצמך להיות "סתם אתה", אתה חי כל הזמן בהצגה.
וכל הצגה, גם המבריקה ביותר, נגמרת בשתיקה.
להיות רגיל: אמנות שאבדה
להיות רגיל זה לא להיות חסר ייחוד.
זו היכולת לחיות בשלום עם עצמך בלי צורך בהשוואה.
זו הידיעה שאתה לא צריך להיות הכי טוב, או הכי מעניין, כדי להיות ראוי לאהבה.
אדם רגיל יודע לקום בבוקר בלי תוכנית גרנדיוזית.
הוא מבין שהחיים מורכבים מרגעים קטנים מקפה חם, משיחה טובה, מהחיבוק של ילד, מהבדיחה עם חבר לעבודה.
אלה הדברים שלא עולים לסטורי, אבל מחזיקים את הנפש.
הרגילות היא לא אפור.
היא הצבע של חיים שיש בהם עומק בלי רעש.
כשנפסיק להילחם על ייחודיות נוכל לפגוש את עצמנו באמת
יש הבדל עמוק בין ייחודיות אמיתית לבין הצורך להיראות ייחודי.
ייחודיות אמיתית לא נובעת מהשוואה לאחרים, אלא מהיכולת להיות נאמן לעצמך.
היא שקטה. היא פנימית.
היא לא זקוקה לאישור.
כשאדם באמת מרגיש שלם, הוא כבר לא צריך לבלוט.
הוא יכול פשוט להיות.
וזה לא כי הוא ויתר על החלומות שלו אלא כי הוא הבין שהם לא תנאי לקיום שלו.
ברגע שאנחנו מרשים לעצמנו להיות "רגילים", מתרחשת פרדוקסלית אחת ההתרחשויות הכי יוצאות דופן:
אנחנו חוזרים להיות אמיתיים.
השלכות טיפוליות: מה קורה בחדר?
מטפלים רבים פוגשים את התופעה הזו מדי יום.
מטופלים שמגיעים עם תחושת "ריק", "איבוד משמעות", "הכול נראה לי רגיל מדי".
כשהם מתארים את זה, ברור שלא חסר להם משהו חסרה להם תחושת ייחודיות פנימית אמיתית.
בעומק העבודה, המטפל מנסה לעזור להם לפגוש את המקום הרגיל בלי לברוח ממנו.
להרגיש שהם יכולים להיות נאהבים גם כשאין עלילה מרתקת.
שלא צריך דרמה כדי להרגיש חיים.
זה רגע
עדין מאוד בטיפול הרגע שבו אדם מגלה שהשקט לא מאיים, שהרגילות לא מבטלת אותו, אלא מחזירה אותו לעצמו.
חברה בריאה מתחילה מאנשים רגילים
אחת הסכנות הגדולות בתרבות ה"מיוחדים" היא שהיא יוצרת ניכור חברתי.
כשכולם עסוקים בעצמם, אין מקום לאחר.
אנחנו מתרגלים לראות אנשים לפי רמת העניין שהם מעוררים, לא לפי האנושיות שלהם.
אבל חברה בריאה נשענת על קהילה, על יחסים, על דאגה הדדית.
וכדי לבנות קהילה צריך שאנשים יסכימו להיות פשוט אנשים.
אולי השינוי החברתי האמיתי לא יגיע מהאנשים הכי מבריקים, אלא דווקא מהאנשים הרגילים שמוכנים להקשיב, להיות שם, לעשות את מה שנחוץ בלי רעש.
אז מה זה אומר להיות רגיל במאה ה־21?
זה לא אומר לוותר על שאיפות, ולא להפסיק לחלום.
זה אומר להבין שהחלום הוא לא מה שמגדיר את הערך שלך.
שגם אם אתה לא "פורץ דרך", אתה עדיין משמעותי למי שסביבך.
להיות רגיל זה לדעת לעצור, לנשום, להגיד "מספיק".
להבין שהחיים לא נמדדים בכמה ראו אותך, אלא בכמה הרגשת.
שיש הבדל בין להיות נראה לבין להיות נוכח.
צריך אומץ להיות אדם רגיל
במובן מסוים, היום זו אולי הצורה הכי אמיצה של חיים.
בעולם שצועק "תבלוט", "תוכיח", "תשווק את עצמך"
להישאר אדם פשוט, כן, חי באמת זו אמנות.
אולי דווקא מי שמסכים להיות רגיל, מי שלא צריך להוכיח כלום,
מי שמסכים להיות אנושי, פגיע, לא מושלם
הוא באמת האדם הכי מיוחד שיש.
"הצורך להיות מיוחד" הוא לא חולשה. הוא קריאה עמוקה של הלב שיבחינו בנו. אבל אולי הגיע הזמן ללמוד שגם רגילות יכולה להיות תשובה לא פחות מרגשת.
