על הספה - כתבות ומאמרים

---

המתבגרים של היום גדלים במציאות רוויה בגירויים, מסכים ופיתויים זמינים. אם פעם הדאגה המרכזית של הורים הייתה עישון סיגריות או שתייה, כיום נדמה שהאויב הגדול הוא שקט יותר הוא חי בכיס, בתוך המסך או בענן הדיגיטלי. ההתמכרויות החדשות אינן תמיד נראות כמו "סמים" במובן הקלאסי, אך הן פועלות באותם מנגנונים ביולוגיים ורגשיים.

כשהעולם הדיגיטלי והצרכני הופך למלכודת רגשית

"זה רק וייפ אחד" – איך מתחילה התמכרות מודרנית

הוייפ, או הסיגריה האלקטרונית, הפך לאחד הסמלים הבולטים של ההתמכרות החדשה. ריח פירות, עיצוב נוצץ ונגישות כמעט מוחלטת יוצרים אשליה של חוסר נזק. בפועל, מדובר במוצר שמכיל ניקוטין במינונים גבוהים, לעיתים גבוהים בהרבה מסיגריה רגילה.

אבל הסיפור כאן עמוק יותר מהחומר עצמו. בגיל ההתבגרות, הצורך להשתייך ולהרגיש "כמו כולם" הוא עצום. ההתמכרות לוייפ אינה רק פיזית היא חברתית ורגשית. הנער או הנערה לא בהכרח מחפשים ניקוטין, אלא שייכות, זהות, או רגע של שליטה בעולם רועש ולחוץ.

טיקטוק – הניצחון של הדופמין

הרשתות החברתיות, ובראשן טיקטוק, הפכו למעבדה פסיכולוגית שמניעה את המוח הצעיר דרך מנגנוני תגמול מיידיים. כל גלילה מעלה סרטון חדש, קצר, מסקרן, לעיתים מופרך וכל אחד מהם משחרר במוח מנה קטנה של דופמין.

המתבגר מרגיש לרגע חי, מעורב, נרגש אבל אז מגיע הריק.

והדרך למלא את הריק הזה? עוד גלילה. עוד סרטון. עוד שעה.

זו לא עצלנות ולא "חוסר משמעת"; זו מערכת מתוכננת לעורר תלות. ההתמכרות לטיקטוק או לכל פלטפורמת תוכן קצר – מבוססת על עיקרון פשוט: אם אתה לא משלם בכסף, אתה המוצר. וה"מחיר" הוא הקשב, הזמן והיכולת להישאר נוכח בעולם האמיתי.

נטפליקס – הבינג' שהפך לבריחה

גם נטפליקס ושירותי הסטרימינג דומים במובנים רבים להתמכרויות קלאסיות. הבינג', הצפייה הרצופה מספק מנגנון בריחה מיידי. אחרי יום של לחץ לימודי, ריבים בבית או תחושת בדידות, פרק אחד מתגלגל לשניים, לשישה, ללילה לבן.

מאחורי ההתנהגות הזו מסתתרת לא עצלות אלא כאב רגשי. נטפליקס, כמו סם מרגיע, מציע בריחה זמנית מהעולם ומן העצמי. רגע אחד אתה "בתוך סדרה", ובשנייה שאחרי שוב לבד, עייף, עם תחושת ריק.

וכשהריק חוזר, המוח לוחש: עוד פרק אחד וזה יעבור.

למה זה קורה דווקא בגיל ההתבגרות?

המוח המתבגר הוא מערכת בבנייה. אזורי הקשב, השיפוט והוויסות הרגשי עדיין לא מפותחים לגמרי, בעוד שמרכזי הדופמין אזורי ההנאה והתגמול פעילים מאוד. זהו שילוב מסוכן: חיפוש גירוי מתמיד לצד קושי בבלימה.

בנוסף, גיל ההתבגרות מלווה בתחושת בדידות, בלבול זהות, ולחץ חברתי עצום. ההתמכרויות החדשות מציעות מענה מיידי לכל אלו: וייפ להרגעה, טיקטוק לשייכות, נטפליקס לבריחה.

אבל המענה הזה הוא זמני והמחיר הרגשי כבד.

כש"כולם עושים את זה" – ההורים עומדים חסרי אונים

רבים מההורים חשים שהם איבדו שליטה. "אני לא יכול לקחת לו את הטלפון", "היא לא תדבר איתי שבוע", או "לפחות הוא בבית ולא ברחוב" אלו משפטים שכיחים.

האתגר האמיתי הוא להבין שהתמכרויות של מתבגרים אינן רק עניין של גבולות או פיקוח, אלא של קשר. מתבגר שמרגיש שרואים אותו, שמקשיבים לו באמת, לא נזקק באותה מידה לבריחה.

הפתרון לא טמון רק באיסורים, אלא ביצירת דיאלוג: לשאול, לשמוע, לא לשפוט. במקום לומר "את שוב בטיקטוק?", אפשר לשאול "מה גורם לך להישאב לזה כל כך?". כך נפתחת דלת להבנה אמיתית.

איך ניתן לעזור למתבגר מכור?

1. שיחה בגובה העיניים – לא מתוך כעס, אלא מתוך דאגה.

2. הצבת גבולות עקביים וברורים – במיוחד סביב שעות שינה ושימוש במסכים.

3. חיזוק ערוצי סיפוק אחרים – ספורט, יצירה, חברה אמיתית, בעלי חיים.

4. מודל הורי – גם אנחנו כמבוגרים נדרשים לבחון את הקשר שלנו למסך.

5. פנייה לעזרה מקצועית – מטפל רגשי או פסיכולוג המתמחה במתבגרים יכול לעזור להבין את המקור הרגשי להתנהגות.

טיפול רגשי כדרך לשחרור מהתמכרות

בטיפול רגשי, המתבגר לומד לזהות את הרגשות שמניעים אותו לברוח: שעמום, בדידות, פחד או חוסר שייכות. ולתת להם מקום אחר. זהו תהליך עדין, לא שיפוטי, שמחזיר בהדרגה תחושת שליטה, משמעות ויכולת לבחור.

המטרה איננה להרחיק מהמסך או מהטכנולוגיה, אלא להשיב למתבגר את הקשר לעצמו.