על הספה - כתבות ומאמרים

---

הורים רבים מכירים את הרגע הזה שבו הלב מתכווץ בבוקר.

אתם מגיעים לגן או לבית הספר, מנסים לשדר רוגע, אבל הילד נאחז בכם, בוכה, מתחנן שלא תלכו, או פשוט מסרב להיכנס.

לפעמים זה מרגיש כמו תקופה שעוברת, ולפעמים כמו מאבק יומיומי שמתחיל כבר בבית ונמשך לאורך כל היום.

כשהילד לא מסתגל למסגרת, ההורה נשאר עם שאלה אחת מרכזית שמסתובבת בראש שוב ושוב: האם זה משהו טבעי שיעבור עם הזמן, או סימן שמשהו עמוק יותר קורה כאן וצריך להתערב?

כדי לענות על זה נכון חשוב להבין מהי הסתגלות, מה יכול לעכב אותה, ואיך אפשר לעזור לילד בלי להפעיל לחץ מיותר ובלי להישאב לתחושת אשמה.

מה זה בעצם קושי הסתגלות ?

הסתגלות היא תהליך שבו הילד לומד להרגיש בטוח במקום חדש, עם אנשים חדשים, חוקים חדשים ושגרה חדשה.

עבור חלק מהילדים זה קורה מהר יחסית, ולחלק זה לוקח זמן. גם בכי בפרידה בשבועות הראשונים הוא לא בהכרח בעיה, אלא תגובה טבעית לשינוי.

אבל יש מצבים שבהם ההסתגלות לא מתקדמת. הילד ממשיך להגיע במצוקה גדולה מדי יום, הבקרים הופכים קשים יותר במקום להירגע, או שהקושי לא נשאר רק בשער אלא מחלחל גם הביתה.

כשהדבר הזה קורה, חשוב לעצור ולבדוק מה הילד מאותת לנו דרך ההתנהגות שלו.

איך מזהים שזה מעבר לקושי רגיל

יש הבדל בין ילד שקשה לו להיפרד אבל אחרי כמה דקות נרגע ומתחיל להשתלב, לבין ילד שנראה שהוא סוחב איתו את הקושי לאורך כל היום.

לפעמים הצוות מדווח שהילד יושב בצד, לא משתתף, נמנע ממשחקים או מתפרץ בקלות.

אצל ילדים אחרים זה יתבטא דווקא בבית, כשהם חוזרים עצבניים יותר, נצמדים יותר להורה, מתקשים להירדם או מפתחים פחדים חדשים.

כשהקושי ממושך או כשאתם מרגישים שמשהו שם “לא יושב טוב”, לא כדאי להתעלם רק מתוך תקווה שזה יחלוף מעצמו. מצד שני גם לא צריך להיבהל. הרבה פעמים אפשר לטפל בזה נכון ולהחזיר לילד תחושת ביטחון.

למה ילדים מתקשים להסתגל למסגרת

אחת הסיבות הנפוצות היא חרדת פרידה. ילד שחווה חרדה כזו לא מסרב לגן בגלל שהוא לא אוהב אותו, אלא בגלל שהפרידה עצמה מרגישה לו מאיימת.

לפעמים הוא מפחד שיקרה משהו להורה כשהוא לא נמצא, לפעמים הוא מפחד להישאר לבד, ולפעמים הוא פשוט לא מצליח להחזיק את התחושה שהוא מסוגל להתמודד בלעדיכם.

סיבה נוספת יכולה להיות רגישות גבוהה או הצפה. מסגרות הן מקומות אינטנסיביים. יש רעש, הרבה ילדים, מעברים תכופים, תחרות על תשומת לב, חוקים והרבה דרישות.

לילד רגיש זה עלול להיות יותר מדי. בבית הוא נראה רגוע ומתפקד, אבל במסגרת הוא מתכווץ, מתפרץ או “נעלם”.

לעיתים הקושי קשור לחוויה חברתית. יש ילדים שמתקשים למצוא את המקום שלהם בתוך קבוצת ילדים, ויש כאלה שחווים דחייה או תחושת בדידות.

ילד כזה יכול להתחיל לפחד מהמסגרת עצמה, לא כי היא לא טובה, אלא כי הוא מרגיש לא שייך.

גם אירועים שמתרחשים בבית יכולים להשפיע. שינוי משמעותי במשפחה, עומס רגשי, לחץ של ההורים, לידת אח קטן, מעבר דירה או כל טלטלה אחרת יכולים לערער את תחושת היציבות של הילד.

כשהעולם הפנימי שלו פחות רגוע, גם מסגרת שהוא כבר הכיר יכולה להפוך למאתגרת מחדש.

ולפעמים, למרות שקשה לנו לחשוב על זה, יש גם מקרים שבהם משהו במסגרת עצמה לא מתאים לילד. הצוות אולי פחות נגיש, הסביבה פחות מכילה, או שהדרישות גבוהות מדי עבורו בשלב הזה.

מה חשוב לעשות כדי לעזור לילד

הדבר הראשון הוא להכיר בקושי של הילד בלי לבטל אותו. ילד שמרגיש מצוקה צריך לשמוע שיש לו מקום.

לא מתוך רחמים או דרמה, אלא מתוך אמפתיה פשוטה. משפטים כמו “אני רואה שקשה לך” או “זה באמת לא נעים להיפרד” יכולים להיות הרבה יותר מרגיעים מאשר לנסות לשכנע אותו שהכול בסדר.

יחד עם האמפתיה חשוב גם לשמור על מסר יציב. כשילד מתמודד עם חרדה או חוסר ביטחון, הוא זקוק להורה שמחזיק את הסיטואציה.

אם ההורה מהסס, נשבר או מביע פחד בעצמו, הילד מרגיש שאין מי שמוביל. לכן אפשר להגיד לילד שהוא מתקשה, אבל גם להבהיר שהולכים לגן ושההורה יחזור לקחת אותו.

פרידה קצרה וקבועה עוזרת מאוד. ילדים נרגעים כשיש טקס ברור שחוזר על עצמו.





חיבוק, נשיקה, משפט קבוע, מסירה לאיש צוות ויציאה. לפעמים ההורה חושב שאם הוא יישאר עוד כמה דקות הילד יירגע, אבל לרוב זה הפוך.

ככל שהפרידה מתארכת, הילד לומד שהפרידה היא אירוע גדול ומפחיד. פרידה קצרה אומרת לילד שזה משהו שאפשר לעבור.

שיתוף פעולה עם הצוות הוא קריטי. חשוב לדבר עם הגננת או המחנכת, לשאול מה קורה אחרי שאתם הולכים, ובאילו רגעים הילד דווקא מצליח.

ילדים רבים בוכים בפרידה ואז נרגעים מהר מאוד, והמידע הזה יכול להרגיע גם אתכם וגם את הילד.

אם הילד נשאר במצוקה לאורך זמן, הצוות יכול לעזור להבין מה מפעיל אותו, מה מעצים אותו, ומה יכול להרגיע אותו.

עוד דבר חשוב הוא לחזק תחושת מסוגלות. ילד שמרגיש שהוא נכשל במסגרת מתחיל לפחד ממנה עוד יותר.

לכן כדאי לשים לב להצלחות קטנות ולשקף אותן. גם אם היה קשה והוא בכה, עצם זה שהוא נכנס ונשאר הוא הצלחה. המסר שאתם רוצים להעביר הוא שהקושי לא מבטל את היכולת שלו להתמודד.

בבית כדאי לשמור על זמן חיבור רגוע עם הילד. לפעמים כמה דקות של משחק שקט, קרבה או שיחה נעימה אחר הצהריים עוזרות לו להרגיש שהוא לא איבד אתכם. זה מחזק את הביטחון שלו בפרידה הבאה.

האם נכון להחליף מסגרת

זו שאלה שהורים רבים מגיעים אליה בשלב מסוים, במיוחד כשהם מרגישים תקועים.

לפעמים מעבר מסגרת באמת יכול לעזור, בעיקר אם יש תחושה שהסביבה לא מתאימה לילד או שהקושי נובע מיחסים לא טובים עם הצוות או מהאופי של המקום.

אבל חשוב לדעת שמעבר מסגרת לא תמיד פותר את הבעיה. אם מקור הקושי הוא חרדה, רגישות גבוהה או קושי חברתי, הילד יכול לחוות את אותו קושי גם במקום החדש, ולעיתים המעבר עצמו רק יוסיף עוד שינוי להסתגל אליו.

לכן עדיף לקבל החלטה כזו מתוך בירור ולא מתוך ייאוש.

מתי כדאי לפנות להדרכת הורים או טיפול רגשי

אם הקושי נמשך שבועות רבים בלי שיפור, אם הבקרים הופכים קיצוניים יותר, אם הילד נראה סובל באמת או אם אתם מרגישים שהמצב מנהל את הבית, זה הזמן לפנות לייעוץ מקצועי.

הדרכת הורים יכולה לתת כלים ברורים להתמודדות, לעזור להתאים את הפרידה לילד, ולתמוך גם בכם בתוך התהליך.

במקרים מסוימים גם טיפול רגשי לילד יכול לעזור מאוד, במיוחד כשהמצוקה גבוהה או כשהילד מתקשה להביע את מה שהוא מרגיש בדרכים אחרות.

ילד שלא מסתגל למסגרת הוא לא ילד בעייתי והוא לא עושה דווקא. ברוב המקרים זו דרך של הגוף והרגש להגיד שקשה, שמשהו מציף, או שצריך יותר תמיכה.

כשאנחנו מצליחים לשלב בין אמפתיה לבין גבולות, בין הקשבה לבין יציבות, הילד מקבל מסר ברור שהוא לא לבד ושיש מי שמוביל אותו בתוך השינוי הזה. עם הזמן, ועם הכלים הנכונים, רוב הילדים מצליחים למצוא את המקום שלהם ולהרגיש בטוחים יותר במסגרת.