על הספה - פורומי מומחים

פורום הדרכת הורים

פורום הדרכת הורים

פורום הדרכת הורים
מנהלת פורום אירית רוזנפלד אשר
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מדריכת הורים וכמו כן מציעה טיפולים פרטניים. פורום הדרכת הורים
ההדרכה ההורית באה לסייע להורים להתנהל מול ילדיהם בחיי היום-יום בדגש על אופן ההתמודדות עם בעיות התנהגויות שונות, העצמת הסמכות ההורית, הגדרה מחדש של גבולות, כלים להתמודדות עם שלבי ההתפתחות של הילדים( כגון גיל ההתבגרות).
לחץ כאן לכרטיס המטפל של אירית
הפורום יעסוק בשאלות לגבי הצבת גבולות, התמודדות עם בעיות התנהגות של ילדים וחיזוק סמכותם של ההורים בתוך המשפחה .

הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
 X

היי שיר, ראשית מזל טוב על הגדלת המשפחה. נראה שבנך בן השנה וחצי עדיין מגיב לשינוי שחל בביתכם וטרם הסתגל אילו. בשל גילו הרך הוא לא מביע את המצוקה ברגשות אלא מתנהג אותה ועל כן הדרך הטובה להגיע אילו לתווך לו ולומר משהו כמו "אולי אתה כועס/ מקנא כרגע שאני עכשיו מרימה את אחיך?" חשוב להבין שמדובר בתהליך שבו כדאי להעביר לו מסרים סבלניים שיינסכו בו בטחון לגבי המקום שלו בתא המשפחתי. ההליכה לגינה או הצפייה בסרט הינם הסחת דעת( אמנם שמייצרת שקט) אך לא הפתרון לטווח רחוק. כמו כן, ההשתדלות לא לתת לתינוק תשומת לב מיוחדת אינה נכונה שכן רצוי להתנהל כרגיל ובמקביל לתווך לו את הנעשה. זמן איכות בהחלט נכון ומומלץ. בהצלחה אירית מטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית מוסמכת , מדריכת הורים.


שלום לילי, שני הצירים שתארת אכן יכולים לאפיין את השלב התפתחותי, פלוס תכונות אישיות של הילד( למשל עקשנות) ובנוסף טיב הקשר בינכם. שווה לבדוק מה קורה בסיטואציות נוספות בכל אחד מהצירים הללו ואל מול דמיות סמכות אחרות. בנוגע לצרחות נראה שיש כאן עבודה בהקשר של סמכות ההורית ושיקוף המציאות -מה קורה לו כשאינו מקבל את רצונו. בנוגע להתמודדות עם תסכול- להמשיך לעשות את מה שאתם עושים ואולי לבדוק מה קורה בעניין זה במסגרת החינוכית כשיש אתגרים חדשים. בהצלחה אירית


ריקי שלום, נראה שהמצב שתיארת יש לעשות אבחנה האם מדובר במצב שקיים קושי באמפתיה או שפשוט מדובר בשימוש במנגנון הגנה - הדחקה של רגשות קשים. כמה נקודות למחשבה- ראשית לפני שקופצים למסקנות כדאי לאסוף עוד מידע על הנושא- מתי זה קורה?, באילו מצבים?, האם יש יוצאים מן הכלל? שווה להתייעץ עם הגננת והצוות גם כדי להשלים את התמונה וגם כדי ולבנות תוכנית כדי לחזק אצלה רגשות אמפתיים כלפי הסובבים מעבר לכך חשוב לזכור שמדובר בילדה בת 5 וההשוואה לאחיה אינה רלוונטית. בברכה אירית



היי דני, גבולות ...ועקביות לאור הסוגייה שהעלת בפורום, חשוב שכבר בשלב הזה לשקף לו את הצורך של האחר. לדוגמה לומר משהו כמו: "אני מבין שאתה רוצה.... אך כרגע סבא....." ולחזור אחר המסר כמה פעמים(להתעקש). כמו כדי לתחום לו את הזמנים ( באופן מוחשי כמובן). לדוגמה: "אנחנו נקרא כעת את הסיפור וברגע שנסיים את הסיפור סבא..... ואתה תשחק ב....". בנוגע ליכולת להעסיק את עצמו זה צריך עבודה בשלבים ובד בבד לעלות, בהדרגה את טווח הזמן( להתחיל ממש בקטן) כשאתם נמצאים כמתווכים ברקע( לא שותפים במשחק/ פעילות). בעניין זה שווה לשקול שיתוף פעולה עם המסגרת החינוכית של הילד. אין ספק שמדובר בתהליך שמצריך סבלנות רבה וכמובן אמונה בדרך, וזו בדיוק העת להתחיל. בהצלחה אירית


היי נעה אכן נראה שהמעבר לחטיבה, תקופת הקורונה, והכניסה לגיל ההתבגרות כל אלה במידה כזו או אחרת יש השפעה על המצב החברתי של בנך. הבשורה המשמחת שבעברו הוא היה יצור חברותי( אפילו מאד). כמו כן את מתארת שיש בינכם קשר טוב והוא מקשיב לעצתכם. על פניו נראה שדווקא מתן לגיטימציה לתחושות הקושי יכולות לסייע לו. בדגש על חיזוק בטחונו העצמי להתמודד מול סיטואציות חברתיות מורכבות כמו במקרה שתיארת. לצערנו, בחיים כמו בחיים, תופעות שכאלה עשויות לחזור גם במסגרות העתידיות בחייו, וכרגע במקום להתמודד הוא בוחר לברוח ( "מוותר על הכיתה ועל ביה"ס"). מעבר לכך, יש לשקף לו את השימוש שלו בהכללה- "כל הילדים ערסים", כשהלכה למעשה הוא אינו מכיר אותם וכשזה יקרה יתכן שיחשוב אחרת. בהקשר לשאלה האם לערב את המורה או את ביה"ס? – זו בהחלט אפשרות שכן זו עוד חזית (מאד משמעותית) להתמודד עם תופעה של הצקות שחוזרות( תמיד אפשר לבקש מהמורה לשמור על חסיון בנוגע לפניה). בוודאי שמעורבת בריונות לשמה. הרבה הצלחה אירית


שלום דגנית, נראה שתשובתי לא תהייה שונה מתשובתם של הפסיכולוגית והיועצת החינוכית של ביה"ס. בטיפול, חלק מהעניין, הוא תזמון מתאים ונכונות לשיתוף פעולה ולכן לא ניתן להכריח מתבגרת לקבל טיפול בניגוד לרצונה. נראה שבמקרה שתיארת, בשלב זה, עיקר העבודה היא על הפחתת הדאגה שלך והעצמתך כהורה שמשמש כמודל עבורה. לאור המצוקה שעולה ניתן לשקול הדרכת הורים. כל טוב אירית


שלום נדין, נראה שבתך עוברת שלב התפתחותי תקין בו מתקיימת ההפנמה שיש "אחר"- מדובר בשלב משמעותי בהתפתחות וכל ילד עשוי להגיב אילו בעוצמה שונה. התמודדות במצבים שאת מתארת היא לשמר את "עקרון המציאות". כלומר, לתווך לה את הקושי( המצוקה), את הרגשות שאולי היא חשה תוך התייחסות לסיטואציה. לדוגמה " את מקנאה/ כועסת שאני מחליפה לתינוקת? כשאסיים להחליף נוכל לשחק בקוביות". רצוי להימנע, ככל שניתן, ממצבים בהם מוותרים/מתאימים את הסיטואציה לילדה, שכן אז מסכלים את תהליך ההתמודדות שלה שכבר החל. בהצלחה אירית


שלום נאוה ראשית אתייחס שגם לנו ההורים ישנם תקופות קשות שמנהלות אותנו ובהחלט עשויות להשפיע בין היתר על הקשרים עם ילדינו. החשוב הוא לתווך זאת לילדים באופן מותאם. באשר לתשובות לשאלותיך, נראה שהן מצויות אצל בתך ולשם כך תצטרכי לנהל עימה שיחה ( או שמא שיחות) כנה ופתוחה בה תדברי עליך -על הרגשות החוויות, והתהיות שלך. תראי מה יש לה לומר, כיצד היא רואה את הדברים. זו הזדמנות מצוינת להעברת מסר חינוכי של לקיחת אחריות( שלך בהקשר של התקופה הלא טובה שהייתה לך בעבודה ועל האופן שהיא השפיעה עליך ועל הקשר בינכן) . בהצלחה רבה אירית


שלום לך אמא, מתיאורך הקצר עולה כי אכן הילד מתקשה להסתגל מחדש בשלב זה. את יכולה להקל עליו באמצעות הכנה מראש. דרך שיחה מקדימה או דרך "סיפור מעבר" – כזה שיהיה בו תמונות של הדרך לגן , מבנה הגן, החצר, הפינות המוכרות , צוות הגן. כמו רצוי לכתוב שורה או שתיים לכל תמונה. ניתן להקריא לילד כחלק מהכנה לחזרה לשגרה. חלופה נוספת יכולה להיות דרך הליכה משותפת לגן ( יום או יומיים לפני החזרה) ולומר לו "מחר אתה תחזור לגן שלך ותפגוש את...." בנוסף הייתי ממליצה לך לשתף את הצוות החינוכי ולהסתייע בהם במידת הצורך. בהצלחה מרובה אירית


שלום רב, ראשית אתחיל בכך האבחנה "אספרגר" אינה קיימת מאז 2013. כיום משייכים זאת לרצף אוטיסטי שהכוונה לאוטיזם בתפקוד גבוה. כשעולה חשד אם זה מצד הגננת או פסיכולוגית הגן או כל גורם אחר יש לפנות בתחילה לרופא המשפחה/ ילדים. במידה והרופא ימצא לנכון הוא יפנה למכון להתפתחות הילד(ישנם גם מכונים פרטיים). שם לרב נערך אבחון מקיף שכולל רופא מומחה ופסיכולוג מומחה שבודקים אספקטים שונים, ורק אז נקבעת האבחנה האם מדובר באוטיזם ובאיזו דרגה ( שכן מדובר על רצף). כל טוב אירית


מיה שלום רב, כשמדברים על רמת הקשב יש לקחת בחשבון את הגיל הכרונולוגי (הוא עדין פעוט) וכן את הפן האישי ( אופיו אישיותו של הילד). יחד עם זאת, נראה שנגעת בנקודה מאד חשובה "אם ישתף פעולה" ויתכן שזו מושפעת מעייפות, מצב רוח או כל דבר אחר. לפני שאת מגדירה אותו "ממצה מהר" שווה לבדוק מה קורה לו במסגרות אחרות בשעות אחרות מול אנשים אחרים( גננות/מטפלות) מהכרותך את בנך( הכי טוב מכולם) תנסי לזהות את הסיטואציות בהן אפשר ללחוץ ולשכנע ומתי יש להרפות. אגב, גם חווית תסכול יכולה להיות מאד מלמדת עבורו ( בכל הפעמים שתתעורר חרטה על כך שבחר לוותר). בהצלחה אירית