אמא יקרה,
כל מה שתיארת בפנייתך הוא נורמלי ותקין, ומהווה חלק מחבלי הלידה, שבוודאי אינם רק תהליך פיסיולוגי..
זה באמת מאד קשה. הכל השתנה, הסדר הופר. ישנו יצור קטן ותלותי אשר מנהל כרגע על ידי צרכיו את החיים שלך. זה מדהים, לכל הכיוונים.
ציינת שכמובן שאת מטורפת עליו כבר. זה לא מובן מאליו כלל. פעמים רבות גם הקשר הרגשי עם התינוק הינו תהליך בפני עצמו, וחשוב שאימהות לא יבקרו את עצמן אם הן לא חשות אהבה או חיבור מאד חזק מהרגע הראשון. זו מערכת יחסים תובענית הדורשת זמן וסבלנות.
הגוף אחרי הלידה צריך גם הוא את הזמן שלו- נשים מצפות תיק תק לחזור למה שהיו, ומתעלמות מהעובדה שנשאו בתוך הגוף שלהן יצור שלם.
המסר המרכזי שלי אלייך הוא שאת צריכה לתת לעצמך ולתינוקך זמן. זמן להכיר, לבחון, לטעום, להתלבט ולישון. לראשונה מזה זמן רב את לא הקובעת היחידה על גופך וחייך. על התפקודים הבסיסיים ביותר כמו שינה ואכילה. זה לוקח זמן להתרגל לזה ולארגן את החיים סביב זה. את עוברת למצב של תגובה למישהו אחר כאשר במקביל לכך עליך להמשיך לדאוג לעצמך. אני מאמינה שהדברים יילכו ימצאו את מקומם עם הזמן, ואת ובנך איתם... בהצלחה.