כתבת ברגישות ובכאב אודות הכמיהה הבסיסית כל כך של האימהות- לקבל אהבה ויחס מהתינוק שלך. את זקוקה ממנו לפידבק של קשר וחשה שאינך מצליחה בכך כפי שאת מצפה. אכן, המציאות הדיאדית (יחסי אם ילד) מורכבת מרגעים שונים, מתקופות. זוהי מערכת יחסים אשר כמו כל קשר- מאופיינת בתנועה בין מצבים רגשיים מגוונים. אם מסתכלים על הקשר מפרספקטיבה של יחסים ארוכי טווח- הרי שתקופה כזו יכולה ביחסים שלכם יכולה לקבל מקום מגודר, ספציפי, בתוך ים של מצבים בקשר. משמע שיהיו לכם עוד תקופות שונות בקשר. אז ראשית אני מציעה לך לנסות ולהכיל את המצב הנוכחי ביניכם ולאפשר לבן זוגך להנות מהיתרון הזמני שיש לו עלייך. נסי לבחון אפשרות שבה את לא מאויימת מהחיבה שהוא מפגין כלפי אביו אלא התבונני בכך. ייתכן ותלמדי משהו לגבי הקשר שלך איתו, משהו שתוכלי לקחת לקשר ביניכם. אני מבינה מדברייך שאת קושרת את יציאתך מן הבית ליומיים מלאים יחד עם ההתעלמות שלו ממך. זו יכולה להיות אפשרות, ואפשר לחשוב עליה. למשל, ניתן לשאול האם זהו יחס שאת מקבלת ביומיים הללו כשאת בלימודים ולאחריהם או גם לאחר שאתם מספר ימים רצופים ביחד? האם את חווה ממנו כעס? או שאולי הוא עסוק עם עצמו ונהנה מתחושת ביטחון בעצם נוכחותך? אני מקווה שאיני מתסכלת אותך אך אין לי באמת דרך לדעת מה תינוקך חווה, מה גם שהתשובה לכשעצמה אינה הדבר החשוב היחיד. חשוב העיסוק שלך בנושא, התגובה שלך אליו.. אני מציעה לך לנסות ולהרגע, לא להכניס אתכם ללחץ שלא יקדם אתכם. פשוט המשיכי להיות בשבילו ותני לו לבדוק איך הוא מתמקם מולך, מול אביו ומול העולם. את יכולה כשאת חוזרת הביתה לומר לו משהו בסגנון "אמא לא היתה בבית כי הייתה בלימודים. התגעגעתי אליך מאד וגם לך אולי היה עצוב שאמא הלכה- אבל עכשיו אני כאן ואני רוצה שנהיה ביחד/נשחק/..." אני בטוחה שהנוכחות והטיפול שלך, כמו גם התעקשותך על הקשר עימו גם כאשר הוא מגיב במחאה, יעשו את שלהם.