את מעלה התלבטות גדולה ביותר.. וזו שאלה עקרונית הקשורה בתפקיד ההורי- מתי אנחנו כהורים צריכים לאפשר לילדינו לבחור את בחירותיהם, לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות שתבוא בעקבות כן, ומתי עלינו להכווין, לגונן, לשמור מפני כאבים גדולים וצרות גדולות?
אני סבורה שדרך האמצע (האהובה עליי בדרך כלל) היא זו שמוצאת את האיזון בין שני הכיוונים הללו. כלומר, בעיני מה שחשוב הוא קיומו של דיאלוג פתוח ובוגר עם בנך, כזה שמסיע לו למפות ביחד איתך את הכוחות והמשאבים שברשותו אל מול האתגר שבשירות הצבאי. לשים הכל על השולחן, לרבות מאפייני המערכת הצבאית הכוללים סמכות, משמעת וגם סנקציות על הפרה של ככלי התנהגות (כמו כליאה). לדיאלוג כזה חשוב שתבואי פתוחה, בלי להחזיק עמדה ברורה לגבי מה נכון עבורו. אגב, את באמת לא יודעת במאה אחוז מה נכון עבורו. כבר נפגשתי עם אינספור חיילים שחשבו שהם לא מתאימים לשירות והם הצליחו להסתגל יפה, וההיפך. אני מאמינה שאם הוא ילמד ממך להפעיל שיקול דעת הוא יוכל לקבל החלטה ולנסות להתמיד בה. כך, גם אם יחליט להתגייס, והצבא יסכים לגייסו, ובמקרה שהדבר לא יצלח והוא יענש- אפשר יהיה להיות עימו, לתמוך ולסייע לו להתמודד עם מה שבחר. זהו שיעור חשוב להמשך החיים. בהצלחה