השפעת הנרקיסיזם הפוליטי על מצב הרוח הלאומי שלנו

נראה שאחת הסיבות לתוצאות הבחירות האחרונות היא שלא נוצרו קואליציות פוטנציאליות, וזאת משום שכל מפלגה בנפרד היתה מחוברת מדי לאג'נדה שלה, ואף לא אחת החזיקה בחזון שמתאר פשרה. זה הביא להפסדו של השמאל. הימין, במקביל, הפך לימין קיצוני, כנראה כי איש מאלו שנחשבים לבעלי דעות מתונות לא רצה לשתף פעולה עם נתניהו. בקיצור, התרכובת התפצלה לחלקיה השונים, וכתוצאה, חלקים נרחבים מכלל האוכלוסייה אינם מיוצגים על-ידי הקואליציה.

כך, התנהגות מונעת-אגו סיכלה היווצרות של קואליציה ייצוגית או מתונה יותר.

כעת אנחנו מתמודדים עם ההשלכות של כך. יש אלו שכועסים מאוד, בעוד אחרים מפחדים מאוד. יש אלו שזועמים על ההפרות האתיות. יש שפע של רגשות לגבי מה שקורה ופער דו-מפלגתי גדול יותר, שנראה שאינו מצטמצם. המוח שלנו רוצה את התשובות עכשיו - האם תהיה מלחמת אזרחים? האם תהיה הפיכה, ומה תהיה תוצאתה, ואיך זה משפיע עלי? זוהי אי-ודאות מטרידה. לאור ההורדה בדירוג של מודי'ס, הוכחה אמפירית לכך שפעולות הקואליציה כבר השפיעו על היציבות הכלכלית, גם עולות השאלות: 'האם כדאי לשמור חסכונות בחו"ל? האם עלי לעזוב את הארץ?'.



מדינה קטנה זו נלחמה קשה מאוד על קיומה. לרוב התושבים לא היו חסכונות ולא מקום אחר ללכת אליו. אכן, יש פגמים במערכת המשפט וצריך לתקן אותם, אבל הקואליציה הנוכחית עושה בהם שימוש אינטרסנטי ונרקיסיסטי. שוב, לא אכפת להם ואולי הם אפילו לא מודעים לאופן שבו התנהגותם משפיעה על אנשים אחרים, והם מזניחים את הצרכים האמיתיים של האומה. ההיאחזות בקווים המפלגתיים הביאה להפסדו של השמאל. האינטרסים של המתונים וחוסר נכונותם לחבור ליו"ר הליכוד, נתניהו, הציבו אותם בחוץ ואילו הקיצוניים שנותרו בקואליציה, כולל עבריינים מורשעים למעט ראש הממשלה, מכורים כעת לאינטרסים האישיים שלהם. כולם מתרוצצים בנרקיסיזם סביב המסר המסוים שלהם, ללא חזון מאוחד, ללא תוכנית מוגדרת היטב השואפת לשרת את טובת הכלל. זו פוליטיקה של קבוצות אינטרס שהפכה ויראלית.

מה המסר כאן לכולנו? מה קרה לסובלנות? לפלורליזם? וחשוב מכל - לאחדות המובעת ב"שמע ישראל..."?

המסרים הנוקשים של הקואליציה הקיצונית והניצית כלפי בני-דודינו הערבים החלו לצבור תאוצה. למרבה הצער, ככל שמסרים אלו התגברו, כך קיצוניים בקרב בני דודינו חשו מאוימים יותר, והפכו מיליטנטיים יותר. תחילה נהרגו שני אחים יהודים, אחר כך שתי אחיות ועכשיו אח ואחות. אג'נדות פוליטיות בשני הצדדים הרסו את אחוותנו ואת חיי המשפחה הלאומיים שלנו.

אנו יכולים לקפוא או להיתפס לרגש זה או אחר, או לחילופין, להושיט יד ממקום של אמונה וחמלה. ראשית, נוכל להתחבר לאג'נדות האישיות שלנו, לצרכים האגואיסטיים שלנו, ולהשלים עם החיים הפנימיים שלנו, ובמיוחד עם הפחדים והשנאה שלנו. או אז נוכל להושיט יד בחמלה לאחר המחזיק בהשקפות עולם שונות, לנסות להבין ובסופו של דבר להתאחד סביב צרכים הומניסטיים וקיומיים משותפים. כל האגו תאב-הכוח הזה, זעקות "קודם אני!", יוצרות עוד ועוד נפרדות.

אל תשכחו את חכמת אמונתנו ושושלת אבותינו שאומרת לנו: "אלוקים הוא אחד!" אנו משפחה אחת, תודעת אהבה אחת, ומצב העניינים הנוכחי שיצרנו מפנה אותנו בכאב חזרה למשפחת האדם, לאחד, לאמת.

האם אנחנו באמת צריכים לשחזר את סצנת הסבל הזו ? על כל אחד מאיתנו לכונן חוזה חדש מול עצמו, ואז לצאת החוצה כדי לראות מי עוד פנוי לחבור אליו. אחרת ברגע שנסית לאלימות,

נהיה בעלי כוונות אלימות או ננהג באלימות, אפילו אם זה לא באופן פיזי, הקארמה תחזור ותכה בפנינו, עד שנתקן דרכנו.



אהרון רוי ספונגין, Ph.D.

עובד סוציאלי קליני