כל הורה היה רוצה שילדו ידע לקום אחרי שנופל, לברך על מה שיש לו ולא רק לרצות את מה שיש לאחרים. כהורים יש בנו תפילה מתמדת שלילד שלנו יהיה כוח להתמודד עם כל משבר שלא יבוא.
האביב הגיע והטבע, מוצא דרכו להתחדש . החוכמה היא היכולת לראות את הניצנים הירוקים הקטנטנים . הטבע, מתאושש ויש לנו כל כך הרבה מה ללמוד ממנו. האופטימיים בינינו יצליחו לראות את הלבלוב בכל מקום אך אחרים מאוד מתקשים לראותו, את הצמיחה החדשה.
ובאשר לילדינו- כיצד נצליח להחדיר בהם את האופטימיות, את היכולת המופלאה לראות את הלבלוב מתוך המשבר?
הפסיכולוגיה החיובית גורסת כי כל משבר, גדול ככל שיהיה, מאפשר לאדם צמיחה. לא כל אדם מצליח לראות כך את המשבר ולצמוח, לפעמים זה לוקח יותר זמן ואצל אנשים מסויימים זה לא קורה לעולם, אך אצל רבים, מלאי השראה- צמיחה גדולה נובטת מתוך משבר.
הורה היה רוצה שילדו ידע לקום אחרי שנופל, לברך על מה שיש לו ולא רק לרצות את מה שיש לאחרים. כהורים יש בנו תפילה מתמדת שלילד שלנו יהיה כוח להתמודד עם כל משבר שלא יבוא.
אבל זה לא קורה מעצמו. זה קורה כאשר עובדים על זה בכמה רמות, ומודעים לזה וגורמים לזה לקרות. לעיתים, עם הקרבות מסויימות במבחינתנו. הרמה הראשונה והקשה היא לתת דוגמה אישית. המודלינג, היכולת שלנו כהורים לומר "לא נורא, היום הזה לא קרה כשפי שתכננתי אבל בטח קרה משהו טוב אחר היום", היכולת שלנו לדבר כלפי חוץ את הוקרת התודה, לראות את הצמיחה והטוב בכל יום ביומו, הוא הדיבור אשר יופנם פנימה אצל הילדים שלנו. אם נאמר את הדברים כמו מנטרה, גם הילדים שלנו ילמדו לדבר כך. נכון, זו עבודה הרבה יותר קשה ממה שנדמה וזה תהליך (בניגוד לכל מיני קללות שבורחות לנו בטעות מהפה ואותן הילדים לומדים בשניה), אבל זה משתלם.
הרמה השניה, היא לתרגל את הדיבור הזה איתם באופן מעשי. לשאול אותם בכל ערב, אם בארוחת הערב ואם כאשר משכיבים אותם לישון "מה הדבר הכי טוב שקרה לכם היום?". לעזור להם לענות על השאלה. תוך שבוע הם ימצאו בכל יום בקלות משהו טוב שילך איתם לשנת הלילה. כאשר הם במצוקה ובמשבר, ביום רע, בסוף היום, לאחר שנרגעו, והבעיה הנפתרה , לחשוב איתם מה למדנו מהיום הזה? מה נוכל לקחת איתנו כדי שבפעם הבא נדע יותר טוב להתמודד. האם בכל זאת משהו טוב יצא מזה?
הרמה השלישית, היא לראות דברים במקרו, דברים הקורים בארץ ובעולם, בחדשות ולהתייחס אליהם בשיחה עם הילדים. השריפה בכרמל היא דוגמה מעולה. כשהחורש נשרף וכולנו דאגנו מאוד-
דיברנו עם הילדים. האם אנחנו מייחדים זמן לדבר גם על ההחלמה של החורש? על הדברים האופטימיים שקורים בעולם? לעיתים אנחנו כל כך רוצים להגן עליהם מפני הדברים הרעים שמספרים בחדשות שאנחנו שוכחים לתווך להם את הדברים הטובים שקורים בעולם. חובתינו כהורים לתת להם נקודת מבט אחרת על העולם, להבליט בפניהם את הדברים הנפלאים, את המעשים הטובים שאנשים עושים ולא רק את הפשעים, את הצמיחה של הכרמל אחרי השריפה ועל הגשמים הממלאים את אותה כנרת שכל כך שמרנו עליה מהתיבשות ולא הפסקנו לדבר איתם עליה.
אין ספק שאנחנו מדינה מתוחה וקשת יום כנראה יותר מכל מדינה בעולם המערבי. אבל כדי שילדינו יגדלו קצת אחרת, יותר אופטימיים, צריך לזכור לספר להם על הדברים הטובים שקורים פה, על הסיבות בגללן אנחנו חיים פה ולא לשכוח שהם שומעים את תגובותינו לחדשות ולפוליטיקה ולמצב הבטחוני. על המסרים האופטימיים צריך לעבוד הרבה יותר קשה.
זו עבודה הדומה לזכוכית מגדלת. משהו קטן וטוב בטוח קרה היום, קרה לי, למשפחתי ולמדינה שלי. צריך רק ללמוד לראות אותו, לתת לו מקום ששווה לדבר עליו ולא להתעלם ממנו ולהשאר רק עם הקשיים של אותו היום.
