חשיפה עצמית- רווחים וסיכונים
ענבר לבקוביץ, טנטולוגית-מומחית בתחומי מוות
שורשי המושג "חשיפה עצמית" בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית והפנומנולוגית, כאשר חשיפה הדדית מעולמו הפנימי של האדם, נתפסת כתהליך מרכזי ואמצעי באמצעותו מתפתחים היחסים הבין אישיים (Waring, 1990). חשיפה מאפשרת לאדם להתחבר לאחרים ולפתח יחסים מסייעים ותומכים. זהו אמצעי המאפשר הכרה בכוחות תוך-נפשיים ובין-אישיים ובנוסף, עשוי להוות דרך המסייעת לאדם לארגן ולהטמיע משמעויות לחוויות שונות שהוא עוברFrattaroli, 2000) ).
ההגדרות השונות הקיימות לחשיפה עצמית, נובעות מאופיו הרב-ממדי של מושג זה, הכולל בתוכו היבטים שונים המתייחסים לכמות החשיפה העצמית ולאיכותה (Derlega, & Grazelak, 1979): א. היקף וכמות האינפורמציה - מגוון הנושאים שחושף הפרט ועושר הפרטים שהיא כוללת. ב. עומק - רמת האינטימיות של תוכן החשיפה והמידה בה החשיפה של תכנים אישיים הנוגעים לעצמי. ג. זמן - משך הזמן המוקצב להיחשפות. ד. הסגנון הרגשי של החשיפה - מידת המעורבות הרגשית בחשיפה. ה. גמישות החשיפה - יכולת היחיד לשנות את כמות החשיפה בהתאם לסיטואציות שונות.
ניתן לראות בחשיפה עצמית "עסקת-חליפין אינטימית" בין שני אנשים. בתהליך זה, האנשים מערבים את עצמם בחקירה וחשיפה הדדיים ומתקדמים מתחומים צרים וחיצוניים של העצמי לתחומים רחבים ועמוקים. ההתקדמות נמשכת כל עוד הצדדים חשים שהרווחים האישיים שהם משיגים גדולים מן המחיר שעליהם לשלם.
חשיפה עצמית בפני אדם אחר מועברת לרוב באופן מילולי. חשיפה עצמית שאינה ורבלית כוללת תנועות גוף, הבעות פנים, קשר עין, מגע פיזי ועוד (Raines, 1996). אמצעי תקשורת נוסף באמצעותו מתרחשת חשיפה עצמית הוא שימוש בכתיבה. שולמן (1994) מצא כי בני נוער מתכתבים ביניהם באמצעות המחשב וכך הם חשים בטוחים לחשוף את עצמם מבלי להסתכן.
נראה כי החשיפה העצמית מתייחסת לפרט המוסר אינפורמציה, שהוא מניח כי אחרים לא ישאלו עליה, אלא אם כן הוא ימסור אותה, כגון: מאורעות בעבר או בהווה, פנטזיות, חלומות, תקוות, רצונות בעתיד או רגשות כלפי אחרים. כאשר הפרט חושף אינפורמציה לאחר הוא יכול להשיג רמה מסוימת של קתרזיס, קבלת תמונה חיובית או אותנטית על עצמו, קבלת אינפורמציה יעילה מהאחר או לשם הגדרת מערכת יחסים (Stiles, 1987 ).
תהליכי חשיפה עצמית מווסתים באמצעות נורמת ההדדיות, תחושת המחויבות החברתית להגיב לחשיפה עצמית של אחרים בחשיפה דומה מבחינת רמת האינטימיות (Rotenberg & Chase, 1992 ). הדדיות בחשיפה עצמית חשובה במיוחד במהלך השלבים הראשונים של מערכת יחסים ובעיקר בתקופת ההיכרות. החשיפה מאפשרת לאדם להתחבר לאחרים ולפתח יחסים מסייעים ותומכים (Classen, Koopman & Spiegel, 1993).
הספרות המקצועית מדגישה את השפעתה התרפויטית של חשיפה עצמית ככלי חשוב להפחתת מתח ולחצים וכן את חשיבותה בשחזור, בעיבוד ובהתמודדות עם זיכרונות ומאורעות טראומטיים (Collins & Miller, 1994). בהתמודדות עם טראומות מהווה החשיפה העצמית נקודת מפנה מהדחקה להתמודדות אקטיבית (Roesler & Wind, 1994). זהו אמצעי המאפשר הכרה בכוחות תוך-נפשיים ובין-אישיים ומסייע בהתארגנות.
בצד רווחים אלו, החשיפה העצמית טומנת בחובה סיכונים המהווים גורמים המעכבים חשיפה. גורמים אלו כוללים תחושת מבוכה, חשש מדחייה ותחושה של אובדן הפרטיות והייחודיות, חשש מנטישה, חשש מדחייה ומביקורת, חווית ניצול ובגידה ושימוש לרעה במידע הנחשף (Vogel, & Wester, 2003 ). חשיפה שאינה הולמת עלולה להיתפס כהפרת נורמה חברתית ולגרור הפעלת סנקציות חברתיות. חשיפה שכזו עלולה להתבטא בחשיפה מינית, חשיפה בפני זר, חשיפה מוגזמת בשלב ראשוני בקשר וחשיפה שאינה סימטרית. מעבר לכך חשוב שאנשים יחושו שליטה על עולמם הפנימי וכי בידיהם הכוח להחליט מי ייכנס לעולמם ומי לא (Collins & Miller, 1994 ).
בגיל ההתבגרות מקבלת קבוצת השווים משמעות מרכזית בחייו של המתבגר. קבוצת השווים מהווה מקור לתמיכה נפשית, התחלקות, התנסות, הזדהות ופיתוח יחסים קרובים.
חשיפה עצמית בקרב מתבגרים משרתת חמש פונקציות עיקריות:
קבלת לגיטימציה חברתית- חשיפת התכנים האישיים מזמינה תגובות מעריכות מהאדם המקשיב, תגובות אלו מהוות מדד למידת ההסכמה החברתית עם התכנים.
השגת שליטה חברתית- בגיל ההתבגרות קיימת דאגה סביב התדמית החברתית ובאמצעות חשיפה עצמית ניתן לווסת תדמית זו ( Buhrmester & Goldfarb &Cantrell, 1992 ).
הבהרה עצמית- באמצעות החשיפה העצמית המתבגר חוקר את ערכיו, אמונותיו ותפיסותיו האישיות.
ביטוי עצמי- חשיפה עצמית מאפשרת ביטוי לחצים, קריאה לעזרה ולתמיכה חברתית וקתרזיס (Eckenrode & Wethington, 1990). ביטוי עצמי בפתיחות ובכנות, הנו תהליך בריא ותרפויטי המביא לשחרור מרגשות וממחשבות מזיקות (Corcoran, 2000).
התפתחות קשר- חשיפת תכנים אינטימיים יוצרת אווירה אינטימית בקשר מתפתח ושומר על אינטימיות בקשרים מבוססים. הצורך החזק בקשרים אינטימיים עם חברי קבוצת השווים מסביר את התדירות העולה של חשיפה עצמית בגיל ההתבגרות (Buhrmester & Prager, 1995 ).
בגיל ההתבגרות החשיפה העצמית מעורבת גם כלפי המין השני, בניגוד לגילאים מוקדמים יותר בהם החשיפה העצמית היא בעיקר עם חברים מאותו המין. החשיפה העצמית אצל נשים מאופיינת באינטימיות רבה יותר, מאשר בקרב גברים. הן גברים והן נשים נוטים לחשוף יותר בתחומים האופייניים לסטריאוטיפ המיני שלהם. גברים מוכנים לדבר יותר על אגרסיביות, עסקים ומין, ואילו נשים נוטות יותר לדבר על תלות ורגשות. הסבר אפשרי הוא כי בתקופת ההתבגרות יחסי חברות בקרב בנות ידועים כיחסים יותר מעורבים, בלעדיים ומעודדים חשיפה עצמית. סגנון הביטוי העצמי של בנות נלמד בתהליכי הסוציאליזציה המצפים מנשים לטפח קשרים בין אישיים אינטימיים תוך פיתוח מיומנויות אמפטיות. ידידות בין גברים מאופיינת ברמה נמוכה יותר של חשיפה עצמית, מאחר שהם נוטים לתפוס את יחסיהם כמאבק על שליטה ואת הידיד כיריב פוטנציאלי (Valkenburg, Sumter, & Peter, 2011 ).
חשיפה עצמית מהווה דרך להשיג מידע אודות העצמי וכך להגדיל את מודעות הפרט לעצמו. ניתנת גם ההזדמנות לבדוק את תוקף רעיונותיי ועמדותיי ולעיתים אף לזכות בסיוע לשם קבלת החלטות. פעולת החשיפה העצמית מתגמלת באופן אוטונומי בכך שהיא מבטאת את הצרכים הרגשיים של האדם( Wei, Russell, & Zakalik, 2005) היכולת לחשיפה עצמית משפיעה על היווצרותם של קשרים קרובים, שומרת על קיומם והמשכיותם ומהווה גורם חשוב בקביעת איכות החיים החברתיים של הפרט.
בבליוגרפיה
שולמן ש'. (1995). יחסים חברתיים ומשימות התפתחותיות בגיל ההתבגרות. מתוך: ח' פלום (עורך). מתבגרים בישראל. עמ' 61-80. אבן יהודה: רכס.
Buhrmester, D. Goldfarb, J., & Cantrell, D. (1992). Self Presentation when sharing with friends and non friends. Journal of early adolescence, 12,61-79.
Classen, C., Koopman, C., & Spiegel, D. (1993). Trauma and dissociation. Bulletin of the Menninger Clinic, 57(2), 178-194.
Collins, N. L., & Miller, L. C. (1994). Self Disclosure and liking : A meta analytic review. Psychological Bulletin, 116, 457-475.
Corcoran, P. (2000). Therapeutic self-disclosure: The talking cure. Therapeutic Self-Disclosure: The Talking Cure and Silence. In P. Corcoran & V. Spencer (Eds), Disclosures, (pp. 118-48). London: Ashgate,.
Deci, E. L., & Ryan, R. M. (2010). Self-Disclosure. The Corsini Encyclopedia of Psychology, 4, 15-32.
Derlega, V.S & Grazelak, J. (1979). Appropriateness of self-disclosure. In: G. Chelune (Ed.), Self-disclosure (pp. 151-176). An-Francisco: Jossey-Boss.
Eckenrode, J., & Wethington, E. (1990). The process and outcome of mobilizing social support. In: S. Duck (Ed), Personal relationships and social support (pp. 83-103). London: Sage.
Frattaroli, J. (2006). Experimental disclosure and its moderators: A meta-analysis. Psychological Bulletin, 132(6), 823.
Raines, J. C. (1996). Self-Disclosure in clinical social work. Clinical Social Work Journal, 24, 357-375.
Roesler, T. A., & Wind, T. W. (1994). Telling the secret: Adult woman describe their disclosures of incest. Journal of Interpersonal Violence, 9, 327-338.
Rotenberg, K. J. & Chase, N. (1992). Development of the reciprocity of self disclosure. The Journal of the Genetic Psychology, 153, 75-86.
Stiles, W. B. (1987). I have to talk to somebody: A fever model of disclosure. In: V. J. Derlega, J. H. Berg (Eds.). Self disclosure. New York, N. Y.: Plenum Press.
Valkenburg, P. M., Sumter, S. R., & Peter, J. (2011). Gender differences in online and offline self-disclosure in pre-adolescence and adolescence. British Journal of Developmental Psychology, 29(2), 253-269.
Vogel, D. L., & Wester, S. R. (2003). To seek help or not to seek help: The risks of disclosure. Journal of Counseling Psychology, 50(3), 351.
Waring, E. M. (1990). Self-disclosure of personal constructs. Family Process, 29,399-413.
Wei, M., Russell, D. W., & Zakalik, R. A. (2005). Adult attachment, social self-efficacy, self-disclosure, loneliness, and subsequent depression for freshman college students: A longitudinal study. Journal of Counseling Psychology, 52(4), 602.
