למה צריך להיות עצוב כדי לחגוג את החיים?

איך זה שלפעמים קורה שאנחנו שומעים שיר, שמעלה דמעות ותחושת עצבות, אבל פתאום גם צפה לה גם תחושת אושר? ברגע אחד, משהו בפנים נפגע, תחושת מקבלות מילים, מנגינה, ותוקף. ברגע הזה מתיישב איזשהו פרדוקס: אושר ועצבות גרים יחד תחת אותה קורת גג.

הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא להימנע מרגשות ותחושות לא נעימים. גישות רבות בהם CBT, טיפולים מבוססים מיינדפולנס ועוד, מנסות לסייע למטופל בעצם זה שהם מלמדות אותו להיחשף, להתבונן ואפילו להתקדם אל עבר סיטואציות מהם הוא נמנע או רגשות שנתפסים בעיניו כבלתי נסבלים.

במאמר זה אפרט על הגישה הפסיכודרמתית, שמזמינה את האדם להתבונן, להכיר ולהתוודע לרגשות הפחות נעימים, יתירה מזאת - להרגיש ולבטא את הרגש במלואו.

למה לי להיות עצוב?

אז למה לנו בעצם לרצות להרגיש באופן מלא - כעס, עצב, תסכול, חרטה ועוד שלל רגשות מסוג זה? את התשובה המשכנעת ביותר ששמעתי עד כה מייסדת אנסמבל הפלייבק הישראלי, נילי לוברני רולניק, שאמרה: אנחנו צריכים להרשות לעצמנו להיות באמת עצובים, כדי לחגוג את החיים.

כשם ששמחה היא חלק מהחיים כך גם העצב, כשם שהאהבה כך גם השנאה, כשם שהכעס כך גם הקבלה. הדרה של חלק מהרגשות הללו החוצה, שקולה להדרה של חלק מהחיים עצמם, ומונעת מאיתנו חוויה מלאה ואותנטית ביומיום.

אחת המתנות שיש במשחק זה לגיטימציה לבטא רגש, באפן לא ביקורתי, שיפוטי או עויין, אלא מתוך נאמנות לדמות ולצרכים שלה. מסתבר שהצרכים של ה"דמות" לבטא רגש, אינם שונים בהרבה מהצרכים שלנו כבני אדם, שזקוקים לשחרר מתוכנו תחושות ורגשות שדוכאו, אחרת הם מקבלים ביטוי בצורת סימפטומים גופניים ונפשיים - מתח, חרדה, לחץ, כאבי גב, מיגרנות ועוד.

באופן פרדוקסלי תהליך ההתחמקות וההימנעות מרגשות לא נעימים הוא מעין כדור שלג שאוגר עוד תחושות שאנו שואפים להתחמק מהם. העצב מגיע, קשה לקבל אותו, לכן אנו מתוסכלים מעצם העובדה שאנו עצובים. אנו מסרבים לקבל את התסכול ומתעורר כעס על כך שאנחנו מתוסכלים. הכעס הזה מתחלף באשמה - למה אני כזה מתוסבך? איזה זכות יש לי לכעוס? או להיות עצוב? נראה שפשוט קשה לקבל את העובדה שאנו שייכים לעולם של בני האדם, יצורים שמרגישים מעצם היותם. מודעת לשייכות זאת היא תרפויטית בפני עצמה. (להעמקת קריאה בנושא: מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו, מתי ליבליך)

התהליך הפסיכודרמטי בעבודה עם רגשות

הפסיכודרמה עוזרת לאדם לצעוד אל עבר הרגש. לעתים אנו עושים זאת ממקום מרוחק: בחילוף תפקידים בו נשאל את הרגש המתעורר: מתי הוא נולד? כמה זמן הוא מלווה את האדם אליו הוא שייך? מה גורם לו להתגבר? למה הוא מתעקש להופיע? מה הוא בעצם רוצה לומר?

לפעמים אנו בוחרים ללכת באופן ישיר יותר, לבדוק מה התחושה המתעוררת בגוף בעקבות הרגש, לשחק עם העצמה של הרגש, לשמוע את הטון של הרגש - כועס, ביקורתי מאוכזב מלקה? כמו כן המטופל חווה את ההשלכות והמופעים התנועתיים של הרגש שיכולות להתבטא בתקיעות, תזזיתיות, כסיסת ציפורניים תיפופים ברגליים וכן הלאה.

באפן זה העבודה הפסיכודרמטית נותנת במה לרגשות מודחקים, כשאלה באים לידי ביטוי נוצר מרחב גדול יותר גם לרגשות להם האדם מייחל, כמו שמחה, אהבה ועוד. עבודה זאת מאפשרת לנוע בין רגשות שונים באופן שמפחית ביקורת עצמית ומגביר חופש וספונטניות, מתוך הקשבה לצורך ולחוויה הנוכחת ברגע הזה.

מצורף קישור לשיר של ענבל פרלמוטר -https://www.youtube.com/watch?v=Jc-DZ0e8850


אודי גולדשטיין MA

מטפל פרטני וקבוצתי בפסיכודרמה