היבטים רגשיים של התנצלות וסליחה

"אחד הדברים הוודאיים בחיים הוא שלפעמים אנחנו פוגעים באנשים שיקרים לנו, ולפעמים הם פוגעים בנו" – זה המשפט שמקדים את הדיון בנושא הסליחה באתר של המעבדה לפתרון סכסוכים של אוניברסיטת פיטסבורג.

אז אם הפגיעה שלנו באחרים ושלהם בנו היא מציאות בלתי נמנעת, מה חשיבותה של הסליחה?

התנצלות היא אמצעי עוצמתי לריפוי של מערכות יחסים, להפחתת הכעס ולתחילת תהליך הפיוס.

אדם שנפגע ממילים או מהתנהגות שלנו לרוב ירצה לשמוע את צמד המילים "אני מצטער" כעדות לכך אנחנו באמת מביעים חרטה.

אז למה כל כך קשה לנו להגיד סליחה?

במחקרים נמצאו 4 חסמים עיקריים המונעים מאיתנו להתנצל:

* אמונה שלא עשינו שום דבר רע: "לא עשיתי כלום. למה אני צריך להתנצל?"

זו תגובה נפוצה מאוד. ההכרה בכך שעשינו מעשה רע/ לא מוסרי מאוד לא נעימה לנו. אנחנו לא אוהבים להרגיש לא נעים וכדי להימנע מאי הנעימות נאשים את האדם האחר או המצב, נחפש נסיבות מקלות, נמזער את הנזק שגרמנו ועוד. התוצאה? אנחנו לא מרגישים אשמים. אז למה שנתנצל?

* חוסר אכפתיות כלפי הנפגע או היחסים איתו: "גם ככה אני לא אפגוש אותה יותר אף פעם"

התנצלות דורשת מאמץ – רגשי ולפעמים גם פיזי. אנחנו לא רוצים להשקיע את המאמץ הזה לטובת אדם זר, או אדם שהקשר איתו לא חשוב לנו מספיק. אנחנו גם פחות אמפתיים כלפי אנשים זרים ומרגישים פחות הזדהות עם כאבם, ולכן – לא מרגישים צורך להתנצל.

* איום על דימוי עצמי: "אם אני מתנצל – אז אני מכיר בזה שהייתי לא בסדר, שאני אשם"

ההתנצלות עלולה לאיים על איך שאנחנו רואים את עצמנו. כבר אמרנו שכולנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, להרגיש שאנחנו אנשים טובים ומוסריים. אז גם כשאנחנו יודעים בוודאות שעשינו מעשה לא מוסרי במיוחד - ההתנצלות מהווה מעין חותמת סופית לאשמתנו, וננסה להימנע ממנה.

* אמונה שההתנצלות לא תשפר את המצב: "הוא לא יסלח גם אם אתנצל".

לפעמים אנחנו פשוט חושבים שההתנצלות לא תועיל – כי הנפגע בכל מקרה לא יסלח, או כי המעשה שלנו היה חמור מידי ושום התנצלות לא תוכל לכפר עליו. ואז לא נתנצל כי "חבל לנו על המאמץ".

מזדהים עם אחד החסמים או יותר?

אז אחרי שהתגברנו על כל החסמים והחלטנו להתנצל, בואו נראה אז איך נראית התנצלות יעילה, שבאמת משפרת את ההרגשה של הנפגע והפוגע ומאפשרת תיקון? אז לרוב יהיו בה שני המרכיבים הבאים:

* קבלת אחריות: "אני מתנצל שעשיתי, אמרתי..." – הנפגע רוצה לשמוע שאנחנו מקבלים את האחריות למה שקרה ושאנחנו מבינים שהמעשה שלנו היה לא תקין.

* הכרה בנזק: "אני רואה כמה זה השפיע עליך" – אמירות מסוג זה מעבירות את המספר שאנחנו רואים את הנפגע.

ואיך נראית התנצלות לא יעילה, סתמית או "כאילו" התנצלות? לא תהיה בה לקיחת אחריות ולא תהיה בה הכרה בנזק. דוגמאות שלא כדאי לאמץ הן: "לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל...", " טוב, אם נפגעת, אז אני מצטער".

ברוב המקרים, התנצלות כנה תוביל לתחושה טובה יותר – גם שלנו וגם של הצד הנפגע, מה שפותח הזדמנות לשיפור של מערכת היחסים. אבל, לפעמים, גם אחרי שהתנצלנו – הצד הנפגע לא סולח לנו. יכול להיות שהוא לא מוכן (עדיין). חשוב להתנצל לא מתוך ציפיה לסליחה, אלא מתוך הבנה שזה הדבר הנכון לעשות, שאכפת לנו מהאדם השני, שאנחנו רוצים לטפח את הקשר איתו. אנחנו צריכים לתת לצד הנפגע את הזמן לסלוח. ולפעמים, אם הפגיעה היתה חמורה מידי, הוא לא יהיה מוכן אף פעם, וחשוב ללמוד לקבל גם את זה.

אז מה איתכם? קל לכם לבקש סליחה? אתם סולחים בקלות? אשמח לשמוע.



ד"ר ליאת יכניץ
דוקטור לעבודה סוציאלית, מרצה בכירה