על הספה - פורומי מומחים

פורום טיפול פסיכולוגי מבוגרים

פורום טיפול פסיכולוגי מבוגרים

פורום טיפול פסיכולוגי מבוגרים מנוהל ע"י גלעד הורוביץ, פסיכולוג קליני מומחה
גלעד הורוביץ, פסיכולוג קליני מומחה פורום טיפול פסיכולוגי מבוגרים
פסיכולוג קליני מומחה, מטפל במבוגרים ומתבגרים בקליניקה במרכז תל אביב לצד מקצועיות המטפל בטוח כי יצירת קשר ישיר, פתוח ואמיתי בין שני אנשים, הוא הבסיס לעבודה טיפולית מרחיבה ומעצימה.
אודות הפורום

הפורום מהווה מערכת שאלות-ותשובות עבור הקהל הרחב, המעוניין לקבל מענה לשאלות הנוגעות לפסיכותרפיה, או טיפול פסיכולוגי, במבוגרים. ניתן לשתף בשאלות ודילמות לגבי טיפול פסיכולוגי, סוג הטיפול ומסגרת הטיפול. ההשתתפות באתר אנונימית. כל שאלה שתועלה לאתר תעבור קודם סינון על-ידי מנהלי הפורום, הרשאים להחליט שלא לפרסמה, או למחוק הודעה/שאלה שכבר פורסמה.

לא יעלו לאתר: הודעות העושות פרסומת לאדם או גוף כלשהו; השמצות, רכילות וכל דבר העשוי להיחשב לשון-הרע; תלונות על אנשי-מקצוע.
ברצוננו לעזור בכל יכולתנו בהנגשת הטיפול הפסיכולוגי ובהכוונה למענים הנכונים עבור הפונים לפורום. לצד זאת, הפורום איננו מענה טיפולי ואינו יכול להיות תחליף לטיפול. כמו-כן, בשאלות הנוגעות לטיפול המצוי בעיצומו נשתדל לעזור להבין את הקושי ולהכניס את השאלות חזרה אל הטיפול – שם מקומן. על מנת להימנע ממשוא פנים לא יינתנו המלצות לגבי אנשי טיפול ספציפיים.


 X

שואל יקר, נסה לא לקרוס לצד אחד של המשוואה. זו תמיד טעות. העולם מורכב, טוב ורע מצויים בו ובאנשים באופן מעורבב ומבלבל. לא כולם חושבים רק על עצמם כפי שלא כולם אלטרואיסטים. ייתכן שה"מסתדר" בעבודה שלך באמת פגע בך בכוונה תחילה, ייתכן שפחות, מה שחשוב זו תחושתך כלפי התנהגותך שלך. נסה להיות כנה עם עצמך, אם פעלת בצורה שמרגישה לך לא נכונה נסה להבין מדוע. האם חששת מעימות? האם הפחתת בערך עצמך? האם קיווית שאנשים יחשבו עליך יותר מכפי שעשו וכך הוכיחו שלא באמת אכפת להם ממך? אינני יודע מה התשובה, אולם אם אתה מרגיש שמדובר בדפוס התנהגות חוזר שמכשיל אותך, זה הזמן לפנות לטיפול.פסיכולוגי ולהבין את המניעים הלא מודעים לפעולות שמכשילות אותך, במקום לחזור ולעשות אותן בהצלחה


שואלת יקרה, הפרעת דה ראליזציה היא סימפטום של חרדה ולאחר התקף חרדה התחושה הזו עלולה להמשיך וללוות אותך לאורך זמן מסויים. גם OCD היא הפרעה שמתארת אוסף של סימפטומים הנובעים מחרדה, כך גם חרדה חברתית. ועם כל כך הרבה חרדה שיש בך הגיוני שהיא מגיעה עם אישיות תלותית המתבטאת בצורך שאת מרגישה להאחז באחר שומר ומנחה. תרופות נוגדות חרדה הן חובה עבורך במצבך, לא שאלה, 15 מג' ציפרלקס זה מינון נמוך יחסית ובוודאי לא חריג, גם תרופות אנטי פסיכוטיות מסוגים שונים ניתנות לעיתים על מנת להפחית סימפטומים של חרדה, הייתי שואל את הפסיכיאטר לגבי זה. תפקיד התרופות הוא להפחית את החרדה כדי שתוכלי להביא את עצמך לידי ביטוי, כדי להיות יותר את, לא כדי לשנות אותך. בוודאי אין להפסיק תרופות פסיכיאטריות ללא התייעצות עם הרופא המטפל. בנוסף, זה הזמן לפנות לטיפול פסיכולוגי מעמיק ולהתחייב לתהליך. זה לא במקום תרופות זה חלק וזה חלק בטיפול שאת זקוקה לו. אני מאחל הרבה בהצלחה ומקווה שתחושי הקלה במהרה גלעד


שואלת יקרה, לשאלתך קפאין הוא חומר ממריץ ובכמויות גדולות עלול לגרור סימפטומים גופניים שאת תפרשי כמסכנים ומעוררי חרדה. אבל עיקר התשובה היא שעלייך להתייעץ עם הפסיכיאטר, הוא מכיר אותוך ואת הקשיים שלך בצורה הטובה ביותר, בוודאי טוב ממני, ואני בטוח שאם החליט להוריד כדורים יש לכך סיבה טובה. כיוון שהדבר מעלה חששות ושאלות כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי שישהיה מקום בו תוכלי לשתף בחששותייך


שואל יקר, מכתבך נוגע ללב. הפחד מהעולם, מהלא ידוע, מלהיות גדול. רציתי לענות לך שזה טבעי, שברמה מסויימת כולנו מרגישים קטנים וחסרי אונים. גם האנשים שנראים לך גדולים ויודעים גם הם פוחדים. כולנו ילדים שנאלצו לגדול וכולנו מתמודדים עם תחושות חוסר אונים וחוסר ידיעה. אל תתייחס למספרים, 25 או 70, מאחורי ההגנות כולנו תינוקות, ילדים, מבוגרים מבוהלים. הטיפול חשוב, יחסים והקשבה ויכולת להזדקק ולהעזר מקלים על הדרך. לבנות זהות זה תהליך ארוך, הוא לא מסתיים ולא מושלם בשום גיל. אבל כתיבתך היפה ומעוררת ההזדהות מרמזת לי שיש בתוכך גרעין שיילך ויצמח. בהצלחה רבה גלעד


שואלת יקרה, לא ברור איזו טראומה עברת בטיפול פסיכיאטרי אבל נשמע שאת מבקשת טיפול עדין ומחזיק ולא משהו שילחיץ מדי. על פי הסימפטומים שאת מתארת (מדי פעם...) ייתכן שטיפול פסיכולוגי ייתן מענה מספק. אולי אחרי זמן תוכלי לחשוב יחד עם המטפל על טיפול תרופתי כן או לא. תוכלי למצוא טיפול כזה במרפאות לבריאות הנפש של קופת החולים שלך (זה לא בית חולים) או טיפול פרטי דרך הקופה או טיפול פרטי רגיל. בהצלחה ותרגישי טוב


שואלת יקרה. את מתארת תחושה של נטישה, כאילו נעזבת לבדך על ידי המטפל שלך. נסי לזכור את השנה שעברתם יחד ואת הרגעים הטובים וההתקדמות. נסי לזכור שאת פגועה ואולי חלק מהפרשנות שלך את המתרחש מגיע משם. אולי הוא לא מרגיש שנטש אותך, אולי הוא יוכל להסביר. אני בטוח שאת חשובה לו. הרבה פעמים באוגוסט יש תחושה של פחות פניות מצד המטפל, נסי לזכור שייתכנו הסברים אחרים. ובעיקר תני לו הזדמנות להסביר. ספרי לו על תחושותייך, אל תחששי ואל תשמרי את הכעס, אם לא תדברי לא תזכי לדעת מה באמת הוא מרגיש. בהצלחה


שואלת יקרה, פונים לטיפול פסיכולוגי וקובעים פגישה, נשמע שגם זה קצת קשה לך אבל אין ברירה את מוכרחה לטפל בעצמך. מבררים בפגישות את מקור חוסר המוטיבציה ותחושות חוסר האונים והייאוש וחושבים יחד מה עושים כדי להקל ולצאת מהמצוקה. בהצלחה


שואל יקר, המצוקה שלך קשה וטוב שהתחלת טיפול פסיכולוגי, מאמין שהטיפול יעזור ויחזק אותך. נראה שהחרדה גדולה מאוד וגם הצורך המידי בהקלה. המצוקה שאתה מתאר היא אובייקטיבית (מחלות ההורים) אך גם סובייקטיבית, נראה שאתה מאוד קשור אליהם וחושש מפירוק של התא המשפחתי המחזיק. העובדה שאתה פונה לעזרה תוך כדי התחלת טיפול מלמדת על הנסיון למצוא פתרונות איפה שרק אפשר, סמוך על הטיפול שלך. אין מישהו חיצוני לטיפול שייתן לך עצה שתפתור את העניין. תן לטיפול זמן ואפשר לתהליך לשמש לך גורם מחזיק ומעצים בתוך הסערה שאתה עובר. אולי כדאי לדבר עם המטפל על פגישות בתדירות גבוהה יותר וגם לשקול יחד עזרה תרופתית. ובעיקר לא לחשוש לחשוף את עומק המצוקה והחרדה. בהצלחה


שואלת יקרה, את מתארת קושי גדול מאוד להחשף, להגיד את אשר על ליבך פנים מול פנים למטפל או לכל אדם אחר. והתרופה לכך נמצאת קרוב אלייך גם אם זה נורא קשה. לדבר לדבר לדבר - בפגישות. להגיד את מה שאת כותבת לי פה למטפל/ת שלך, לתת לה הזדמנות. להגיד שהשתיקה קשה לך, שאת מרגישה שזה לא עוזר, שאת צריכה יותר תמיכה ויותר נוכחות ממנה. שהיא מאכזבת אותך, שאת פוחדת שתאכזב אותך כמו המטפלים הקודמים. שאת מרגישה נטושה ולבד. שאת כועסת. לתת לה/ו אפשרות לעזור לך, להיות איתך. העובדה שאת כותבת לי דברים שאמורים להישמע בפגישה מלמדת אותי על מצוקתך ועל הקושי שלך להיפתח (את גם כותבת את זה). כדי לא להתאכזב שוב, אנא הכריחי עצמך לפתוח את הקושי הזה מול המטפל/ת, לשנות את הדפוס הקבוע של שתיקה ואכזבה. אם מתקשה לעשות זאת בפגישה עצמה כתבי לה, העיקר שתתחילו לדבר. תני לה/ו אפשרות אמיתית להיות איתך. הרבה בהצלחה


שואלת יקרה, את מתארת תופעה שהיא אכן שכיחה. מחקרים מראים כי מעל עשרה אחוזים מהנשים יסבלו מתסמינים דיכאוניים בגיל המעבר. הסיבות הן לרוב שילוב של גורמים פיזיולוגיים (הורמונליים בעיקר) ופסיכולוגיים (שינויים במצבי החיים והתמודדות עם תחושות הנלוות לגיל). לכן הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבך גם היא משולבת. ראשית יש לאבחן בצורה נכונה את הגורמים הפיזיולוגיים כדי להבין מה עובר על גופך בימים אלו. שנית לפנות לטיפול פסיכולוגי שילווה אותך בתהליכם הנפשיים הטבעיים שאת עוברת, כגון תחושות שבאות עם הגיל וחשבון הנפש שהמעבר מביא איתו, אכזבות, אובדנים ותקוות לעתיד ולהרחיב את דרכי ההתמודדות איתם. לסיכום, חשוב לי שתדעי כי התופעה היא שכיחה וטיפול משולב הוא לרוב יעיל ותוצאותיו טובות.


שואל יקר, מכתבך נוגע ללב. אתה מתאר תחושה של חוסר אמון בתהליך הטיפולי, הרגשה שבטיפול הפסיכולוגי לא ראו אותך, לא הבחינו עד כמה אתה סובל. ועם זאת אתה לא סובל מספיק כדי להיות מאושפז ולקבל החזקה שאתה מרגיש זקוק לה. עם זאת אני מרגיש חובה לומר לך שאתה יכול להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, תוך דגש על מצבך הנפשי הלא פשוט, ההחזקה לה אתה זקוק והקשיים הגדולים ביצירת קשר ונתינת אמון. זה מגיע לך ולא הייתי מוותר על כך.


שואלת יקרה, בעיקר עולה ממכתבך שאת מאוד דואגת לאחיך. את מתארת התנהגות מוזרה, מחשבות פרנואידיות, חוסר יכולת להתמודד עם דרישות המציאות, אשמה גדולה ורגרסיביות. כל ההתנהגויות הללו אכן מעלות חשש לקושי רגשי לא פשוט אצל אחיך ומעלות חשש להדרדרות במצבו הנפשי. לא אוכל כמובן על סמך המכתב לדעת עד כמה המצב חמור אבל בהחלט הייתי ממליץ על התייעצות בהקדם האפשרי עם איש מקצוע מבריאות הנפש שיראה את אחיך.