על הספה - פורומי מומחים

פורום טיפול פסיכולוגי מבוגרים

פורום טיפול פסיכולוגי מבוגרים

פורום טיפול פסיכולוגי מבוגרים מנוהל ע"י חיים פינקלמן, פסיכולוג קליני מומחה
חיים פינקלמן, פסיכולוג קליני מומחה פורום טיפול פסיכולוגי מבוגרים
פסיכולוג קליני מומחה. מטפל במבוגרים, זוגות, בני נוער וילדים. בעל הכשרה מעמיקה וניסיון רב ומגוון. מטפל בגישה פסיכודינאמית, ובכלים טיפוליים ממוקדים, לרבות CBT. מעביר גם הדרכות הורים ואבחונים.
אודות הפורום

הפורום מהווה מערכת שאלות-ותשובות עבור הקהל הרחב, המעוניין לקבל מענה לשאלות הנוגעות לטיפול פסיכולוגי במבוגרים.

ניתן לשתף בשאלות ודילמות לגבי טיפול פסיכולוגי, סוג הטיפול ומסגרת הטיפול. ההשתתפות באתר אנונימית. כל שאלה שתועלה לאתר תעבור קודם סינון על-ידי מנהלי הפורום, הרשאים להחליט שלא לפרסמה, או למחוק הודעה/שאלה שכבר פורסמה.


 X

שואלת יקרה, יש לך קושי רב בדימוי הגוף ובתחושות כלפי גופך. את מתייחסת אל הפיזיות כמשהו דוחה, מבהיל, מעליב. את שונאת כל מה שקשור בגוף ומבחינתך היה טוב שהיינו נשמה בלבד ללא הגוף הפיזי. כך גם את מייחסת רוע וזלזול לכל התייחסות לגופך, גם מגברים שנמשכים אלייך - עצם המשיכה נתפשת בענייך כזלזלול והתייחסות מבישה אלייך כאוביקט מיני בלבד. כל רמז להתייחסות לגוף הוא הוכחה מבחינתך להשפלה ואת נרתעת. מציע ראשית להבין את חומרת הקושי ואת ההשפלה שאת חווה מעצם היותך גם גוף פיזי עם פגמים, מגבלות, הפרשות וכו'. וכן פניה לטיפול ממוקד ביחסי גופנפש יחד עם עיסוק בגוף שאינו ביקורתי (ריקוד חופשי, התעמלות לצורכי הנאה בלבד, נגיעה בעצמך באופן נעים מול המראה, מסז'ים וכל מה שיחבר אותך יותר לגופך) ובמידת האפשר דיבור על הקושי עם הקרובים אלייך. בהצלחה


שואלת יקרה. ראשית, נתחיל עם עניין האשמה, כל מקרה של הטרדה הוא בשום אופן לא אשמתך! מעבר לכך, זכותך וחובתך לעצמך להתנגד מיד, לשים גבולות ברורים. לעניין מדוע זה חוזר על עצמו, את צודקת שישנם גברים שמזהים חולשה, בלבול וחרדה אצל אישה כאפשרות להטריד ומנצלים זאת. חשוב להבין האם את משדרת / בוחרת בצורה לא מודעת גברים / מכניסה עצמך לסיטואציות שמשחזרות פגיעה. ואם כן לעזור לך לשנות את ההתנהגות שמזמינה גברים דוחים / בעייתיים / מסוכנים לחייך ולמרחב האישי שלך. בקיצור נא לפנות לטיפול :) להבין יותר מה מביא אותך לסיטואציות לא נעימות ואיך להימנע מהן, איך לבחור נכון ואיך לשים גבולות ברורים. בהצלחה


שואלת יקרה, מקווה שאת בסדר, אני מבין שהמחשבות קשות ומפחידות אך הן רק מחשבות, הן לא יכולות להכריח אותך לעשות דבר. התבונני בהן במידת האפשר ללא פחד, הן לא שולטות והן לא אמיתיות. מפחידות ככל שיהיו הן רק מחשבות. לגבי האם מדובר בתופעת לוואי של התרופה זה ייתכן אך עלייך להתייעץ עם רופא. אם המחשבות ממשיכות ומפחידות אותך ואת חוששת לאבד שליטה גם לפנות למיון זו אפשרות.


שואל יקר, נסה לא לקרוס לצד אחד של המשוואה. זו תמיד טעות. העולם מורכב, טוב ורע מצויים בו ובאנשים באופן מעורבב ומבלבל. לא כולם חושבים רק על עצמם כפי שלא כולם אלטרואיסטים. ייתכן שה"מסתדר" בעבודה שלך באמת פגע בך בכוונה תחילה, ייתכן שפחות, מה שחשוב זו תחושתך כלפי התנהגותך שלך. נסה להיות כנה עם עצמך, אם פעלת בצורה שמרגישה לך לא נכונה נסה להבין מדוע. האם חששת מעימות? האם הפחתת בערך עצמך? האם קיווית שאנשים יחשבו עליך יותר מכפי שעשו וכך הוכיחו שלא באמת אכפת להם ממך? אינני יודע מה התשובה, אולם אם אתה מרגיש שמדובר בדפוס התנהגות חוזר שמכשיל אותך, זה הזמן לפנות לטיפול.פסיכולוגי ולהבין את המניעים הלא מודעים לפעולות שמכשילות אותך, במקום לחזור ולעשות אותן בהצלחה


שואלת יקרה, הפרעת דה ראליזציה היא סימפטום של חרדה ולאחר התקף חרדה התחושה הזו עלולה להמשיך וללוות אותך לאורך זמן מסויים. גם OCD היא הפרעה שמתארת אוסף של סימפטומים הנובעים מחרדה, כך גם חרדה חברתית. ועם כל כך הרבה חרדה שיש בך הגיוני שהיא מגיעה עם אישיות תלותית המתבטאת בצורך שאת מרגישה להאחז באחר שומר ומנחה. תרופות נוגדות חרדה הן חובה עבורך במצבך, לא שאלה, 15 מג' ציפרלקס זה מינון נמוך יחסית ובוודאי לא חריג, גם תרופות אנטי פסיכוטיות מסוגים שונים ניתנות לעיתים על מנת להפחית סימפטומים של חרדה, הייתי שואל את הפסיכיאטר לגבי זה. תפקיד התרופות הוא להפחית את החרדה כדי שתוכלי להביא את עצמך לידי ביטוי, כדי להיות יותר את, לא כדי לשנות אותך. בוודאי אין להפסיק תרופות פסיכיאטריות ללא התייעצות עם הרופא המטפל. בנוסף, זה הזמן לפנות לטיפול פסיכולוגי מעמיק ולהתחייב לתהליך. זה לא במקום תרופות זה חלק וזה חלק בטיפול שאת זקוקה לו. אני מאחל הרבה בהצלחה ומקווה שתחושי הקלה במהרה גלעד


שואלת יקרה, לשאלתך קפאין הוא חומר ממריץ ובכמויות גדולות עלול לגרור סימפטומים גופניים שאת תפרשי כמסכנים ומעוררי חרדה. אבל עיקר התשובה היא שעלייך להתייעץ עם הפסיכיאטר, הוא מכיר אותוך ואת הקשיים שלך בצורה הטובה ביותר, בוודאי טוב ממני, ואני בטוח שאם החליט להוריד כדורים יש לכך סיבה טובה. כיוון שהדבר מעלה חששות ושאלות כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי שישהיה מקום בו תוכלי לשתף בחששותייך


שואל יקר, מכתבך נוגע ללב. הפחד מהעולם, מהלא ידוע, מלהיות גדול. רציתי לענות לך שזה טבעי, שברמה מסויימת כולנו מרגישים קטנים וחסרי אונים. גם האנשים שנראים לך גדולים ויודעים גם הם פוחדים. כולנו ילדים שנאלצו לגדול וכולנו מתמודדים עם תחושות חוסר אונים וחוסר ידיעה. אל תתייחס למספרים, 25 או 70, מאחורי ההגנות כולנו תינוקות, ילדים, מבוגרים מבוהלים. הטיפול חשוב, יחסים והקשבה ויכולת להזדקק ולהעזר מקלים על הדרך. לבנות זהות זה תהליך ארוך, הוא לא מסתיים ולא מושלם בשום גיל. אבל כתיבתך היפה ומעוררת ההזדהות מרמזת לי שיש בתוכך גרעין שיילך ויצמח. בהצלחה רבה גלעד


שואלת יקרה, לא ברור איזו טראומה עברת בטיפול פסיכיאטרי אבל נשמע שאת מבקשת טיפול עדין ומחזיק ולא משהו שילחיץ מדי. על פי הסימפטומים שאת מתארת (מדי פעם...) ייתכן שטיפול פסיכולוגי ייתן מענה מספק. אולי אחרי זמן תוכלי לחשוב יחד עם המטפל על טיפול תרופתי כן או לא. תוכלי למצוא טיפול כזה במרפאות לבריאות הנפש של קופת החולים שלך (זה לא בית חולים) או טיפול פרטי דרך הקופה או טיפול פרטי רגיל. בהצלחה ותרגישי טוב


שואלת יקרה. את מתארת תחושה של נטישה, כאילו נעזבת לבדך על ידי המטפל שלך. נסי לזכור את השנה שעברתם יחד ואת הרגעים הטובים וההתקדמות. נסי לזכור שאת פגועה ואולי חלק מהפרשנות שלך את המתרחש מגיע משם. אולי הוא לא מרגיש שנטש אותך, אולי הוא יוכל להסביר. אני בטוח שאת חשובה לו. הרבה פעמים באוגוסט יש תחושה של פחות פניות מצד המטפל, נסי לזכור שייתכנו הסברים אחרים. ובעיקר תני לו הזדמנות להסביר. ספרי לו על תחושותייך, אל תחששי ואל תשמרי את הכעס, אם לא תדברי לא תזכי לדעת מה באמת הוא מרגיש. בהצלחה


שואלת יקרה, פונים לטיפול פסיכולוגי וקובעים פגישה, נשמע שגם זה קצת קשה לך אבל אין ברירה את מוכרחה לטפל בעצמך. מבררים בפגישות את מקור חוסר המוטיבציה ותחושות חוסר האונים והייאוש וחושבים יחד מה עושים כדי להקל ולצאת מהמצוקה. בהצלחה


שואל יקר, המצוקה שלך קשה וטוב שהתחלת טיפול פסיכולוגי, מאמין שהטיפול יעזור ויחזק אותך. נראה שהחרדה גדולה מאוד וגם הצורך המידי בהקלה. המצוקה שאתה מתאר היא אובייקטיבית (מחלות ההורים) אך גם סובייקטיבית, נראה שאתה מאוד קשור אליהם וחושש מפירוק של התא המשפחתי המחזיק. העובדה שאתה פונה לעזרה תוך כדי התחלת טיפול מלמדת על הנסיון למצוא פתרונות איפה שרק אפשר, סמוך על הטיפול שלך. אין מישהו חיצוני לטיפול שייתן לך עצה שתפתור את העניין. תן לטיפול זמן ואפשר לתהליך לשמש לך גורם מחזיק ומעצים בתוך הסערה שאתה עובר. אולי כדאי לדבר עם המטפל על פגישות בתדירות גבוהה יותר וגם לשקול יחד עזרה תרופתית. ובעיקר לא לחשוש לחשוף את עומק המצוקה והחרדה. בהצלחה


שואלת יקרה, את מתארת קושי גדול מאוד להחשף, להגיד את אשר על ליבך פנים מול פנים למטפל או לכל אדם אחר. והתרופה לכך נמצאת קרוב אלייך גם אם זה נורא קשה. לדבר לדבר לדבר - בפגישות. להגיד את מה שאת כותבת לי פה למטפל/ת שלך, לתת לה הזדמנות. להגיד שהשתיקה קשה לך, שאת מרגישה שזה לא עוזר, שאת צריכה יותר תמיכה ויותר נוכחות ממנה. שהיא מאכזבת אותך, שאת פוחדת שתאכזב אותך כמו המטפלים הקודמים. שאת מרגישה נטושה ולבד. שאת כועסת. לתת לה/ו אפשרות לעזור לך, להיות איתך. העובדה שאת כותבת לי דברים שאמורים להישמע בפגישה מלמדת אותי על מצוקתך ועל הקושי שלך להיפתח (את גם כותבת את זה). כדי לא להתאכזב שוב, אנא הכריחי עצמך לפתוח את הקושי הזה מול המטפל/ת, לשנות את הדפוס הקבוע של שתיקה ואכזבה. אם מתקשה לעשות זאת בפגישה עצמה כתבי לה, העיקר שתתחילו לדבר. תני לה/ו אפשרות אמיתית להיות איתך. הרבה בהצלחה