מתבגרים וסמארטפון חלק ג' ואחרון

אז מה היה לנו? בחלק א' (איך הסמארטפון משפיע על ילדנו), נחשפנו לסכנות האמיתיות הטמונות בשימוש בסמארטפון, בחלק ב' (מתבגרים וסמארטפון חלק ב') דיברנו תכל'ס על איך זה מתבטא במציאות של בני הנוער, בהחלט חומר מטלטל (וחובה לקריאה לפני שממשיכים הלאה), ועכשיו מה?

עכשיו, אחרי שיישרנו קו ואנחנו מודעים להשלכות והסכנות, הגיע הזמן להציע גם פתרון, אבל לפני כן, סיפור קטן.

לפני כך וכך שנים הכרתי בחורה שרצתה לחטב את אזור המותניים, אכן, אירוע נדיר במקומותינו. לאחר שחקרתי את העניין לעומק ולרוחב הצגתי בפניה שני פתרונות מדהימים –שאף ניתן לשלב ביניהם- שבוודאות יסיעו בידה להגיע לחיטוב הרצוי:

פתרון מספר 1: לצמצם את כמות הקלוריות שצורכת- כלומר לאכול פחות.
פתרון מספר 2: להגביר את כמות הקלוריות שמוציאה- כלומר לבצע יותר פעילות ספורטיבית.

פתרונות גאוניים לכל הדעות ומגובים באישושים מדעיים, לא פחות! אך דרכי לא צלחה, ההצרה המיוחלת משום מה לא התרחשה, ואז גילתי את מושג הדלתא. מתברר שלעיתים קרובות קיים פער –להלן הדלתא- בין ידיעת הפתרון לשימוש בו. הפער יכול להיות קטן או גדול, ומתברר שלרוב החוכמה האמיתית אינה ידיעת הפתרון כי אם מציאת דרכים המגבירות את השימוש בפתרון.

כמובן שהחוכמה הגדולה יותר היא להימנע מלהגיע למצב שבו צריכים למצוא פתרונות יצירתיים במיוחד לאיך יוצאים מהבור שחכם לא היה נופל לתוכו מלכתחילה.





כפי שהבנתם כבר בעצמכם, רובנו עמוק עמוק בתוך הבור וטיפים נחמדים בסגנון " הפחיתו את כמות ה"סלפי" שאתם מבצעים עם הסמארטפון" או תורידו אפליקציה שתראה לכם כמה זמן אתם בסמארטפון" וכדומה, הן המלצות שכולנו כבר שמענו אותם, מכירים אותן ולרוב לא מיישמים אותן, לפחות לא באופן מלא, ולכן נמצאים כמעט באותה נקודת התחלה, שזה אומר יותר שעות בסמארטפון, ופחות אינטימיות ואמפתיה.

אז מה עושים?

קודם כול מפנימים שאין קיצורי דרך, שינוי הרגלים זה לרוב משהו שלוקח זמן, ושאם אנחנו רוצים עתיד טיפה שונה לילדים שלנו אנחנו צריכים ליצור אותו ועדיף כקבוצה ולא כל אחד לעצמו, וגם לא תזיק קצת עזרה מבחוץ.

בשנות ה 70' לי איאקוקה היה מנהל בכיר בפורד וקרייזלר, לאחר שנחשף למחקרים שמראים שחגורות בטיחות מצילות חיים, הציע להתקין אותן ברכבים, ואכן כך עשו. אבל, זה לא כל כך עזר כי הנהגים לא השתמשו בהן ממגוון סיבות, עד ש... יצא חוק שמחייב להשתמש בהן והשאר היסטוריה. מתברר שחקיקה יכולה לעזור לנו לשנות את ההתנהגות ולכל הספקנים, עיינו ערך עישון בבקשה.
כפי הנראה, חקיקה היא אחת האמצעים היעילים ביותר לשינוי התנהגות בקרב האוכלוסייה הבוגרת. כבר היום ישנם ניסיונות ראשוניים בעריית תל-אביב להגדרת מרחבים חופשיים מסמארטפונים.

בתי קפה, מסעדות, תיאטראות, אולמות קולנוע, ושאר המרחבים הציבוריים הסגורים יכולים בעזרת החוק להיהפך למקומות הפנויים מסמארטפון בהן ניתן יהיה להתנתק מהסמארטפון ולהיות פנויים לתקשורת אמיתית, פייס טו פייס.

ומה לגבי הדור הצעיר?

אם כבר דיברנו על רכבים אז נזרום עם הרעיון. היום כמעט בכל תיכון התלמידים לומדים שיעור של "חינוך תעבורתי" במטרה לתת בידיהם כלים לנהיגה נכונה ונבונה ולצמצם את מספר תאונות הדרכים, מה שנקרא "תוכנית מניעה שניונית". בדומה למודל הזה מומלץ שתלמידי בית הספר- וכבר בכיתות הנמוכות ביסודי -ילמדו באופן קבוע שיעור של "חינוך טכנולוגי" להתנהלות נכונה עם הטכנולוגיות החדישות שמתרגשות עלינו חדשות לבקרים. בשיעור הם ילמדו ויתרגלו כיצד להימנע מסכנות האמיתיות שטמונות בשימוש בסמארטפון (ואני לא מדבר על הכרת הסכנות הידועות כנתינת פרטים אישיים, שליחת צילומים אינטימיים וכדומה שגם אותם ילמדו) בעזרת חמש כלים לשימוש מושכל בסמארטפון ושאר הטכנולוגיות החדישות:

1. התאמת משך השימוש- צריכת זמן מסך (סמארטפון, מחשב, טלוויזיה) של עד שעתיים ליום נמצאה במחקרים כאינה קשורה לבעיות נפשיות. צריכה של מעל 4.5 שעות ביום נמצאה כקשורה לבעיות נפשיות כדיכאון, חרדה ואובדנות.

2. התאמת תוכן השימוש- יש תכנים שמתאימים לגילאים שונים וכל הורה או מוסד חינוכי צריכים להחליט על התכנים שמעוניין שהילדים יחשפו אליהם בהתאם לגילם ומוסכמות החברתית הנהוגה בקהילתם.

3. התאמת עיתוי השימוש- ישנם זמנים המתאימים פחות לשימוש כגון טקסים, זמנים מקודשים, מפגשים חברתיים וכדומה.

4. התאמת מקום השימוש- ישנם מקומות שמתאימים פחות לשימוש כגון: מקומות קדושים, מוזאונים, וכדומה.

5. התאמת אמצעי השימוש- שימוש בוואטצאפ בכדי לבקש מחבר לסגור את החלון, פחות מתאים כשהוא נמצא מטר ממך (הזוי, אבל ראיתי את זה קורה), וכך גם שיחה אישית קולנית באוטובוס דחוס בנוסעים (פחות הזוי, רובנו ראינו וגם עשינו).

תוכנית דמיונית, ממש לא! פיילוט של התוכנית המיישמת את העקרונות הללו כבר נערך שנתיים בבתי ספר (על יסודיים אומנם) בצפון והתוצאות מעודדות. התוכנית מורכבת מסדנא אקטיבית בת שבעה מפגשים המועברת על ידי מחנכי הכיתות (לאחר שעברו הכשרה). במהלכה משקפים לתלמידים בעזרת כלים שונים את הירידה בשלושת התחומים שמושפעים מהשימוש בסמארטפון (התמכרות, תקשורת, ואמפתיה...למי ששכח). בתום הסדנא הכיתה נחשפת לחמשת הכלים לשימוש מושכל בסמארטפון, ובעזרת הצבעה דמוקרטית בוחרת איזה כלים יסיעו בידה להתמודד (זה סוג של חקיקה כיתית. וואלה, החבר'ה לומדים אזרחות על הדרך...). לדוגמא: בבית ספר פנימייתי הצביעה כיתה י' בעד סיום שליחת הודעות וואטצאפ בשעה 21:00. כדי שיוכלו להתנתק מהסמארטפון ולשחק כדורסל בכיף/להתקלח/לישון בלי לרוץ כל שתי דקות לבדוק אם יש הודעות חדשות בוואטצאפ.

רוצים לדעת עוד, חפשו בגוגל "תוכנית מוסטנג" ו... תגידו שאני שלחתי אתכם.

עד שתיווצר תנועה עממית בנושא ועד שמשרד החינוך יזיז את עצמו זה יכול לקחת כך וכך זמן, האם ניתן לעשות בינתיים משהו, אפילו קטן כדי לא להישאר חסרי אונים לגמרי?

יש מה לעשות, אבל גם זה דורש להפשיל שרוולים אם אנחנו לא רוצים שוב ליפול לקלישאות על "גמילה מסמארטפון". תנאי מקדים לשינוי הוא קשר משפחתי וסמכות הורית סבירים. תישמרו על ראש פתוח.

התוכנית המשפחתית:

השלב הראשון- לאחר שההורים דיברו ביניהם והסכימו שהולכים על התוכנית, מקיימים פגישה משפחתית. עוד לפני הפגישה במשך שבוע שבועיים מטפטפים לכולם ששינוי עומד להתבצע והוא יכלול את כולם כולל ההורים. הכוח, כפי שהבנתם, הוא בקבוצה, עבודה אישית מול מתבגר ספציפי לרוב לא תניב תוצאות. לכן, יש צורך לגייס את הכיתה או במקרה הזה את המשפחה.

השלב השני- בפגישה מדברים באופן פתוח על השפעת הסמארטפון על חיינו לחיוב ולשלילה. צפו שלילדים יהיה מה לומר גם לגביכם וההתנהלות שלכם עם המכשיר, לנשום עמוק ולהקשיב.

השלב השלישי- בוחרים מטרה קונקרטית, בודדת וסבירה שעליה רוב המשפחה מסכימה ומוכנה להתאמץ. למשל: בארוחת שישי בערב למשך שעה, אף אחד לא נוגע בסמארטפון נגעת? נסעת למטבח לנקות את הכלים. שמעתי מחבר'ה צעירים שכשהולכים לפאב מסכמים ביניהם שמי שמתעסק בסמארטפון צריך לשלם את החשבון של כולם. אם שעה זה הרבה תעשו את זה חצי שעה, העיקר ליצור הצלחה, הצלחה גוררת הצלחה.

ההמלצה שלי היא להתאמץ הכי הרבה בנושא שעות השינה של המתבגרים, כיוון שחוסר בשעות שינה נמצא כגורם לעליה בסיכוי לפתח סרטן ושאר מרעין בישין, וכמובן הורס את הריכוז בשיעורים. תהיו יצירתיים ברעיונות, אבל לא להתפזר, להתמקד רק במלחמה אחת הגיונית שעלייה יורים את כל התחמושת עד לניצחון. אפשר כמובן גם להשתמש בצ'ופרים כדי לעודד את המשפחה להשיג את המטרה.

השלב הרביעי- אם המטרה הושגה, עורכים מפגש משפחתי כדי לראות מה בני המשפחה חושבים, והאם מעוניינים להתקדם, ואם לא, מבררים למה, ובוחרים מטרה שונה או מקטינים את המטרה.

לא פתרון פשוט? נכון, אבל אנחנו נמצאים במצב לא פשוט.

בהצלחה

יוסי אוסדון
פסיכולוג חינוכי מומחה