אצל רוב האנשים קיים מתאם בין המין אליו נולדו, לתחושות הפנימיות ולחוויה האישית שלהם ביחס למגדר המשויך לאותו המין.
אצל אנשים עם דיספוריה מגדרית אין מתאם כזה והם חשים, מגיל צעיר מאוד, מצוקה נפשית בעקבות היעדר ההלימה בין המין למגדר.
תא משפחתי הוא דבר מורכב בו משמשים בערבוביה זיכרונות ילדות של ההורים, משא של ציפיות ותקוות, חרדות כמוסות, רצון טוב והרבה אתגרים. כאשר ההורים במשפחה הם בני אותו מין, נוספות לקלחת הרוחשת הזו סוגיות רבות ולעיתים דרמטיות
כל הומו או לסבית שתשאלו, יספרו לכם שתהליך היציאה מהארון לא מסתיים אף פעם. בשונה מהמקובל לחשוב, לא מדובר מאקט חד פעמי שיש לו התחלה, אמצע וסוף, אלא בתהליך המתמשך לכל אורך החיים.
בארצנו חווינו הרבה תקופות של מתח וחרדה, טילים, סכנה ביטחונית או קיומית ותמיד העצות בימי מתח היו לגעת, לחבק, להתקרב, מגע מיני או סתם חיבוק.
בתכנית רדיו שהתראיינתי כסקסולוגית ומטפלת זוגית, נשאלתי: אם תבוא אליך אישה ותאמר: אינני יכולה לחיות איתו יותר, אנחנו כל הזמן רבים, וגם יחסי מין כבר אין לנו, החיים הפכו גיהינום... האם להתגרש? מה תייעצי לה?
סיגל ( שם בדוי ) היא אישה בסוף שנות ה30 לחייה, אימא לשני ילדים, נשואה . בתחילת הטיפול היא מבקשת שלא אתן לחיוך על פניה להטעות אותי. כבר שנים שהיא לא מצליחה להרגיש שמחה
״אין אהבות שמחות,״ אומר פתגם עממי. אף פרויד לימד כי גם סיפורי האהבה המאושרים ביותר רצופים קשיים, וז׳אק לאקאן כתב כי בין המיניות הנשית לזו הגברית ״אין יחס,״ אין הרמוניה. אמירות פסימיות של אנשים מרירים שלא ידעו מימיהם אושר רומנטי? לאו דווקא.
כאשר ילדינו מגיעים לבגרות המינית ולגיל ההתבגרות אנחנו נבוכים ומתלבטים. מעבר לכך, כל אדם מתפתח אחרת ולכן גם הילדים שלנו יעברו את הגיל קצת אחרת, יתחילו מאוחר יותר או מוקדם יותר ויושפעו אחרת מאיתנו, בכל זאת הם בני אדם נפרדים ואחרים.
לכל זוג יש סיפור. בעצם שלושה סיפורים: סיפור שלו, סיפור שלה, סיפור שלהם. במחשבה נוספת- הרבה סיפורים. בדרך כלל אלו סיפורים מצחיקים, מרגשים- סיפורים שמתובלים עם הזמן ומנוסחים מחדש בפרספקטיבה של זמן, תלויי קהל היעד והמספר הראשי.