יום הזיכרון היה, עודנו, וככל הנראה גם יישאר יום טעון במשמעויות. זהו יום בו כולנו נושאים משקע של רגשות רבים ומעורבים, מתחברים ומתנתקים ככל שהנפש מאפשרת לנו אל מול המשימה המורכבת כל כך של הזיכרון.
התבוננתי בבני מרכין את ראשו היום כששר את התקווה בטקס יום הזיכרון. אמרתי לו אחרי הטקס שאת התקווה צריך לשיר בראש מורם בגאווה גדולה. הוא לא הסכים איתי. היו לו נימוקים משלו. הייתי גאה בו.
מאז קום מדינת ישראל, אנו עדים למלחמות, אירועים חבלניים וטרור. מדינת ישראל צוברת נדבך אחר נדבך חוויות טראומטיות שהולכות ומצטברות. ונוסף לעבר ולהווה הקולקטיבי, חלקנו צוברים אירועי חיים קשים, שמכבידים על הטראומה
לא מעט מטפלים מציעים היום טיפול באינטרנט. התהליך מאוד פשוט- פונים למטפל, קובעים איתו שעה משותפת בה גם המטפל וגם המטופל יושבים מול מחשב, כל אחד בביתו או בקליניקה שלו, והשיחה מתנהלת כצ'ט לאורך השעה המוקצבת לכך מראש.
במציאות הישראלית בה לעיתים כה קרובות קורים אסונות, חשוב שנדע לתווך לילדים את התכנים המציפים את התקשורת. מכיוון שהתקשורת נעשתה כל כך פולשנית, אנחנו כבר לא יכולים להגן עליהם מלדעת מה קורה
אין דבר קשה יותר להתמודדות מאשר חוסר ודאות , מחוסר הודאות על בריאות העובר ועד להתמודדות עם מחלה קשה. מסתבר שגם כשאין מה לעשות (מבחינה רפואית) יש הרבה מה לעשות ברמה הרגשית
אומרים שהכרה בבעיה היא כבר חצי מהפתרון. האומנם? אנחנו אומרים שחצי הדרך עוברת פחות או יותר במקום בו יש מוטיבציה ורצון לשינוי. על כן הצעד השני הוא להבין מהו הרווח שיש לנו מאותה בעיה טורדנית אותה אנחנו רוצים למגר בחיינו.
לאחר שהאינטרנט נכנס אל חיינו וכבש כמעט כל תחום אפשרי, הוא מתחיל לחלחל עתה גם לתחום הפסיכולוגיה והייעוץ. אצלנו בארץ זה עוד בגדר טפטוף, אולם בארצות הברית מדובר כבר מספר שנים בזרם גדול